פרשת בא ועופרת יצוקה

פרשת בֹא היא אחת הפרשות הדרמטיות ביותר בתורה. בפרשה מופיע האיום הנורא של משה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה` כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה` בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל". (שמות י"א)

ואז גם מתממש האיום:

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה` הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת". (שמות י"ב)

מצד אחד אין ספק שבני ישראל היו חייבים לקבל חירות משום שחיי העבדות היו בלתי נסבלים. על זה כמובן אין ויכוח.

מצד שני, האם המחיר מוצדק? ומה עם החפים מפשע? שימו לב מי בנפגעים - תחזרו לפסוקים:
"מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (י"א ה`). ואח"כ גם: מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". (י"ב ל`)

מה זה "השבי אשר בבית הבור"?
כמובן שהנושא הזה עולה מייד, וחז"ל במדרש תנחומא שואלים: "וכי שבויים מה חטאו?" תשובת חז"ל היא למצוא את המקום שבו חטאו כל אלה: "ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחים בהם, דכתיב: `השמח לאיד – לא ינקה`", וגם במדרש הגדול: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מפני מה לקו עימהם? מפני שהיו אומרים: רצוננו נהיה בשעבודנו וישראל יהיו בשעבודן!" (כלומר עדיף לנו להמשיך ולהיות בשיעבוד, ובלבד שישראל יהיו גם הם משועבדים. למה? סתם. אנטישמים!)

עם ישראל יוצא לחופשי, אבל המחיר איום. הרג נורא של חפים מפשע, או כפי שמקובל לקרוא להם היום "בלתי מעורבים". לצערנו, האקטואליה מתבקשת. בלי לנקוט עמדה אם מבצע "עופרת יצוקה" היה מוצדק או לא - יש לי דעה אבל מאד לא נוח לי איתה - אני רוצה הפעם לנקוט בעמדה יהודית, שאנחנו מכירים אותה מהמדרש המפורסם ממסכת סנהדרין על פרשת השבוע הבא דווקא, פרשת בשלח, שרוחמה וייס קוראת לו "אלהים יורה ובוכה": "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"

(בבלי סנהדרין לט ע"ב ומקומות נוספים: "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (שמות י"ד): `ולא קרב זה אל זה כל הלילה`? באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!")

לצורך כך אני רוצה לצטט משורר שכתב מחזור שירים שמוקדש למכות מצריים, ובשירים האלה הוא מביא את סיפורם של אב ובן שהם בלי ספק "בלתי מעורבים" בסיפור יציאת מצרים, תושבי העיר "נֹא אמון" (תבאי).
המחזור מתחיל בסדרת שירים על העיר, ומדוע היא נהפכת למשל לדורות. אח"כ עשרה שירים – שיר לכל מכה, ולבסוף שיר סיכום "אילת" שגם בו זיכרון האסון של מכות מצרים מוצג בפרספקטיבה של כל הדורות.

נכון שזה לא מקובל, אבל אני שולף מתוך השירים מספר בתים שלדעתי מבטאים הכי טוב את הסיטואציה, את המשל ואת הסיבות שלפחות כפי שאני מבין את אלתרמן, מתרצות את המכות שחוטפים הבלתי מעורבים, כולל השאלה עד כמה באמת הם בלתי מעורבים:

שירי מכות מצרים / נתן אלתרמן
(מספר בתים מתוך מחזור השירים)

א.
נֹא-אָמוֹן, מִבַּרְזֶל צִירַיִךְ
שְׁעָרִים נִתְלְשׁוּ בִּילֵל.
וְתָבֹאנָה מַכּוֹת מִצְרַיִם
לַעֲשׂוֹת בָּךְ מִשְׁפָּט בְּלֵיל.

...

וְתַעַטְפֵךְ זְעָקָה, עִיר מֶלֶךְ,
וַתְנִיעֵךְ טַלְטֵלָה פְּלָאִים.
מֵהֵיכָל עַד גַּרְגֵּר הַמֶּלַח
וּמִכֶּתֶר וְעַד בְּלוֹאִים.

בֵּין קְדוּמֵי סִפּוּרֵי מוֹרֶשֶׁת
סִפּוּרֵךְ הַמְּנֻדֶּה לוֹהֵט.
כִּדְלֵקָה רְחוֹקָה מִגֶּשֶׁת
אַתְּ עוֹלָה מֵעָבֵי הָעֵת.

וּכְזִכְרוֹן עֲווֹנִים וָעֹנֶשׁ
בְּשַׂלְמָה עֲקֻבָּה דָּמִים
קַמְתְּ -נִצַּבְתְּ בְּלִי יִשְׁלֹט בָּךְ עֹבֶשׁ,
עַל רֵאשִׁית נְתִיבוֹת עַמִּים.

ב.
אַתְּ גַּל-עֵד לְשִׁבְטֵי הַזַּעַם
הַפּוֹקְדִים יַבָּשׁוֹת וָאִי
עָרֵי אִישׁ, כִּי תּוּצַפְנָה רַעַם,
בָּךְ רוֹאוֹת אֶת עַצְמָן בִּרְאִי

...

אָז חוֹזֶיהָ שׁוֹנְסִים מָתְנַיִם
וְחוֹבְטִים בָּהּ בִּבְדַל-מַקֵּל
לְהוֹסִיף עַל מַכּוֹת מִצְרַיִם
אֶת עָנְשׁוֹ שֶׁל מוּסַר-הַשְׂכֵּל.

וְנִקְבַּץ אֲסַפְסוּף הַפֶּלֶךְ
וְקוֹלַר הָאַשְׁמָה עִמּוֹ
לִתְלוֹתוֹ בְּשָׂרִים וָמֶלֶךְ
וּלְפָרְקוֹ מִצַּוְּארֵי עַצְמוֹ.

...
דם
...

הִכָּה שָׁנִי זוֹהֵר פְּנֵי יְשֵׁנִים וָעֵר.
צַמּוֹת עַלְמָה צוֹנְחוֹת כַּפְּטָל עַל פִּי הַבְּאֵר.
דּוֹלְקִים רִיסֵי הַחַי וְשִׂפְתֵיהֶם שָׁרָב...
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

סְחַרְחַר אֲנִי אָבִי, סְחַרְחַר לֹא מִמָּחוֹל.
נִחָר אֲנִי, אָבִי, נִחָר אֲנִי כַּחוֹל.
חַבְּקֵנִי כִּבְיוֹם שֹׁד. סַמְּכֵנִי עַד אֹבַד.
סַמְּכֵנִי, אָב, בְּנֵטֶף מַיִם מִן הַכַּד.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לְדָם הָיוּ הַמַּיִם,
כִּי דָּם טָהוֹר, בְּכוֹרִי, כִּי דָּם שֻׁפַּךְ כַּמַּיִם.
חָשְׂכוּ עָמְקֵי הַבְּאֵר, אָדְמוּ עֵינֵי הַבְּעִיר,
כִּי דָּם הָיָה בָּעִיר וְלֹא חָרְדָה הָעִיר.

אָבִי, אֵין קֵץ, אָבִי, אֵין קֵץ לַצִּמָּאוֹן.
כּוֹכַב גֵּרִים, בְּכוֹרִי, זוֹהֵר עַל עִיר אָמוֹן.
מֵימֶיהָ, אָב, קָמִים כָּאֵשׁ בְּכַדֵּיהֶם.
דָּמֶיהָ, בֵּן, סוּמִים וְאָנוּ בִּידֵיהֶם.

...

מכת בכורות
...

אָבִי, עֲלֵי חָזִי שִׁלַּבְתָּ אֶת יָדַי.
אָבִי, הַחֲרָסִים הֵנַחְתָּ עַל עֵינַי.
סְבִיבִי עָפָר וָחֹשֶׁךְ וְכוֹכָב נוֹצֵץ,
רַק בִּכְיְךָ, אָבִי, רוֹעֵשׁ עָלַי כָּעֵץ.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן. עָפָר, כּוֹכָב וָבֶכִי,
נָתְנוּ לָנוּ תֵּבֵל שֶׁל אֹשֶׁר עַז מִבֶּכִי.
עָפָר, כּוֹכָב וּבְכִי, הֵם כְּתֹּנֶת הַפַּסִּים
בַּלַּיְלָה בּוֹ יוּשָׂמוּ שְׁנֵי הַחֲרָסִים.

אָבִי, עָלַי הַכְּתֹּנֶת. אָב, אֲנִי נָכוֹן.
בְּכוֹרִי וּבֶן זְקוּנַי. בְּכוֹרִי, וּבְכוֹר אָמוֹן.
- - צָנַח הָאָב עַל בְּנוֹ. נִצָּב הַשֶּׁקֶט רָם.
שָׁלְמוּ מַכּוֹת אָמוֹן. עַמּוּד הַשַּׁחַר קָם.

ג.
בָּךְ נִבָּט זֶה הַשִּׁיר קְטַן-עַיִן
כְּעַכְבָּר מֵחֶשְׁכַת חוֹרוֹ.
הוּא שׁוֹמֵעַ בָּךְ אֵשׁ וָמַיִם
וּבְכִי אָב עַל גְּוִיַּת בְּכוֹרוֹ.

כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח, -
אַךְ תָּמִיד, בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת,
הוּא מַשְׁאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח,
אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא.