דתיים, חילונים, גופות ושבת

עידו קינן פירסם מאמר בבלוג שלו, חדר 404, בנושא תערוכת הגופות המתוכננת להיפתח בפסח במוזיאון המדע בחיפה. במאמר שלו מביא עידו את ההתנגדות של גופים דתיים וחרדים לתערוכה כדוגמה לכפיה דתית. בתגובה לכך כותב עידו: "מניעת הצגת התערוכה פוגעת פגישה קשה במאמינים בני כל הדתות והחילוניויות, שמאמינים שהזכות על גופיהם וגופותיהם שייכת להם ולא לנציגים מטעם עצמם של כל קב”ה שהוא."

עידו צודק, כמובן. הזכות על הגוף שייכת למת בלבד (ואולי למשפחתו), ואם הוא התיר להציג את גופו המת בתערוכה - למה לנו להגן בשבילו על מה שהוא עצמו וויתר?

בתגובות למאמר עולים נימוקים משכנעים דווקא נגד התערוכה, ולמרבה הפלא - אף אחד מהנימוקים אינו מסתמך על הדת. הנימוקים הם אנושיים וחילוניים למהדרין. מסתבר שאפשר לגנות את התערוכה המגעילה הזו גם בלי להיות דתי.

אינני מכיר את עידו, ואני מקווה שהתמיכה שלו בתערוכה היא כנה (גילוי נאות: אני לא ראיתי את התערוכה. עידו כן ראה) אבל נראה כאילו עידו הפעיל את הטייס האנטי דתי האוטומטי שלו ויצא להגן על פיגול רק בגלל שהדתיים מתנגדים לו.

הגליון האחרון של הדו-ירחון "ארץ אחרת" עוסק בנושא השבת. בחלק מהמאמרים עולה הצער על כך שהאירגונים החברתיים לא נעמדים לימין (או לשמאל) האירגונים הדתיים במאבקם נגד פתיחת בתי עסק בשבת. במאמרה של רבקה רוזנר "שלטון החוק כאות מתה" היא מספרת לדוגמה על המחאה החילונית שקמה כהתנגדות לחרם צרכנים חרדי על רשת "שפע שוק":

"בישראל ... ניסיון לשמור על השבת כעל יום ללא עבודה ממותג מיד כ"כפייה דתית", ונענה לפיכך בתשובה אוטומטית של "מאבק חילוני". העניין קיבל ביטוי ברור במרס 2008, כאשר "ועדת הרבנים למען קדושת השבת" הכריזה חרם צרכנים חרדי על כל החנויות הקשורות לחברת "דור אלון" (שרשת "שפע שוק" שייכת לה)... וזאת בעקבות החלטת הרשת לפתוח את סניפיה בשבת. מנהיגי "ועדת הרבנים", כמעט מיותר לציין, לא הזכירו את הפגיעה החברתית בסוחרים הקטנים ואת שאלת זכויות העובדים באשר הם, וזעקתם התמקדה אך ורק ב"כבודה של השבת"... התשובה החילונית לחרם הצרכנים החרדים לא איחרה לבוא בדמות קניות מרוכזות בסניף "שפע שוק" בבני ברק, שנועדו למזער את הנזקים שהחרם הכלכלי החרדי גרם לו. שרי רוזנר-גלזר, ממארגנות המחאה החילונית, אמרה אז לעיתון "הארץ": "הגענו לכאן כצעד סמלי להביע מחאה נגד הכפייה הדתית. זה לא מסר מאיים נגד דודי וייסמן, אלא נגד מנהיגי העדה החרדית, שלא ייכנסו למרחב הפרטי שלנו". תגובתה של רוזנר-גלזר, כמשל כמובן, מבהירה שגם המחאה החילונית, בדומה לחרדית, היא מענה אוטומטי, שאומר בכל סוגיה "העיקר שלא ניכנע לחרדים", ולא עוצר רגע כדי לשאול מהו המחיר החברתי, הקהילתי והמשפחתי שאנו משלמים עבור היכולת לקנות שקית חלב בסופרמרקט שתחת הבית בשבת בצהריים, והאם זה באמת שווה את זה.

לסיכום - אפשר לצאת נגד התערוכה הדוחה במוזיאון המדע בחיפה, כמו גם להימנע מקניות בשבת, אפילו אם זה אומר להיות בצד של הדתיים והחרדים רחמנא ליצלן.

איך ניצחתי את ויזה (ומה שווה הניצחון הזה)

כצרכן שרוצה לקבל שירותים מסויימים, אני נדרש לספק מידע רב על עצמי: שם, תעודת זהות, כתובת, טלפון, דואר אלקטרוני, תאריך לידה. קשה לי להסביר למה, אבל תמיד יש לי חשש כשאני בא לתת את הפרטים האישיים האלה, שמא ייעשה בהם שימוש שלא כדין (איזה בעצם?)
מצד שני, כל הפרטים האלה נחוצים לנותן השירות באמת ובתמים כדי לתת לי שירות. כיצד יבדילו אותי מאחרים (שם, ת.ז.)? כיצד יודיעו לי על השירות (כתובת, דואל, טלפון)? כיצד ידעו שאני בוגר מספיק לקבלת השירות (תאריך לידה)?

אין לי תשובה טובה, ואני תמיד מתלבט מחדש. כמובן שתמיד עומדת בידי האפשרות לא למסור את הפרטים ולא לקבל את השירות. פעם אחת אפילו עשיתי את זה, במקום שבו באמת חשבתי שאין שום סיבה לתת את הפרטים: בספריית הוידאו השכונתית. רציתי לשאול סרט באופן חד פעמי (כמו ממכונה אוטומטית, אלא שהסרט שרציתי לא היה במכונה). סירבתי למסור את הכתובת ומספר הטלפון, ובתמורה נאלצתי לוותר על הסרט. בדיעבד הצטערתי על כך (מאד רציתי את הסרט בשביל איזה פרוייקט, ולא מצאתי אותו בשום ספריה אחרת).

לפני שבועיים נכנעתי למאמצי השיווק של הרשת שבה אני מרבה לעשות את קניותי השבועיות, והחלטתי לרכוש את כרטיס האשראי שהם מציעים. השתכנעתי שזה הופך את החיים לזולים ונוחים יותר (לפחות בשנה הראשונה, כשהכרטיס בחינם).

הדיילת היתה אדיבה מאד, והסבירה וענתה לכל שאלותי באריכות ובאורך רוח. ואורך רוח בהחלט דרוש כשאני מתחיל לשאול שאלות. לאחר שלב השאלות הגיע שלב הטפסים. ועם הטפסים מתחילה גם ההתלבטות הרגילה שלי: האם עלי להסכים לתת את כל הפרטים.
הבעיה עם שירות מורכב כמו כרטיס אשראי היא שהפרטים רבים, והטפסים ארוכים - וסטנדרטיים. אין מקום למשא ומתן לגבי ההסכם שעליו חותמים. תרצה כרטיס - עליך לחתום.

ובכן, בעודי עומד כאידיוט היחידי בסופר שקורא את כל ההסכם, מהמהם מדי פעם הערות על ניסוח זה או אחר, ונענה בסימפטיה רבת רחמים מהדיילת החביבה, נתקלו עיני בתנאי שחיפשתי, ושאותו לא רציתי לאשר. וזה התנאי: "אני מודע ומאשר לשופרסל... לעשות במידע שימוש לצורכי שיווק ודיוור ישיר, ולצורכי הגברת הנאמנות לשופרסל, ... וכן מאשר למועדון ו/או לשופרסל ו/או לשופרסל פיננסים להעביר את המידע לצדדים שלישיים והכל בכפוף לזכויותי לפי חוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981"

אמנם, מצא חן בעיני הניסוח "להגברת הנאמנות", ואמנם אני כן רוצה לקבל הודעות על מבצעים בדואר. בשביל זה אני עושה את הכרטיס. אבל אני חושב שמצאתי את הסעיף שהפעם אני רוצה להילחם נגדו - "העברת המידע לצדדים שלישיים" - הנה משהו שאני יכול לא להסכים אליו.

וכך, לפני החתימה, פשוט מחקתי בקו את המילים "וכן מאשר למועדון ו/או לשופרסל ו/או לשופרסל פיננסים להעביר את המידע לצדדים שלישיים" (סליחה על איכות הסריקה).



ואז, בחלק החתימות, במקום שבו הצהרתי שקראתי את הסעיפים הנ"ל, הוספתי את המילים "בהסתייגות" ליד החתימה.



הדיילת הסתכלה עלי במבט מרחם.
"אני לא חושבת שיאשרו לך את הכרטיס" אמרה.
"ננסה", אמרתי, ומסרתי את הטפסים.

עברו שבועיים, ולהפתעתי הכנה - הכרטיס הגיע בדואר רשום.

ועכשיו - אחרי "הניצחון" הקטן הזה, הרי ברור לי ש-

ראשית, סיכוי טוב שהכרטיס אושר לי בלי שמישהו בחברה הסתכל על הטופס. אני מדמיין פקיד עייף שמקבל ערימת טפסים, מקליד את הפרטים האישיים למחשב ושולח את הטופס לסלסלת הטפסים-שאף-פעם-לא-יסתכלו-עליהם.

שנית, נניח שפתאום אמצא את עצמי מקבל הצעות מ"צדדים שלישיים". אז מה? אז אצטרך לברר אם אמנם המידע עלי הגיע מהרשת, ואם כן אצטרך למצוא עורך דין שיתבע את הרשת, ולצאת לדרך חתחתים ארוכה שבסופה אקבל - מה?

שלישית, אולי בכלל ויזה מאפשרת מחיקות ושינויים כאלה? אולי אני לא הטרחן היחיד, ומלבד כמה סעיפים שחשובים להם, הם מאשרים ללא בעיה את כל השגעונות של הלקוחות המשוגעים? (אגב, לפי הדיילת, אני בטח הטרחן העיקרי בסופר העירוני)

בקיצור, לא ממש נצחון. אבל מה - רגע מתוק.