בתי דפנה חגגה בת מצוה בשבת פרשת עקב.
דפנה עלתה לתורה בבית הכנסת הקונסרבטיבי במודיעין וקראה בתורה ובהפטרה. במעמד זה גם נשאה דבר תורה על הפטרת פרשת עקב (ישעיהו מ"ט), שכתבה בעצמה. דבר תורה מפתיע שבו דפנה מפענחת את השיחה הפנימית בטקסט בין ציון לאלוהים, ולוקחת אותה למקום מאד רלוונטי ויומיומי. דפנה נוקטת עמדה ביקורתית, מזדהה עם הקושי של ציון וגם מעבירה לנו, קהל השומעים, מסר חינוכי חשוב.
בתור אבא גאה, אני מביא את דבר התורה שלה, וגם מנצל את הבמה כדי להגיד לה כמה אני אוהב אותה.
כפי שאולי שמתם לב, ההפטרה שלי מתחילה במשפט קשה מאוד, שאומרת ציון: "ותאמר ציון עזבני אדוני ואדוני שכחני:" כלומר, ציון מרגישה שאלוהים שכח אותה.
עכשיו, השאלה היא האם זה נכון? האם זה ייתכן בכלל, שאלוהים, זה שהבטיח שהוא לעולם לא ישכח אותה, שכח? כנראה שלא.
בהמשך ההפטרה אלוהים מנסה להסביר לציון שהוא לא שכח: "התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואני לא אשכחך:" כלומר, הוא מנסה להסביר לה שאין סיכוי שהוא ישכח אותה, בעזרת הדוגמה שכמה שלא נראה לכם הגיוני שאישה תשכח את הבן שלה, ככה עוד יותר לא הגיוני שהוא ישכח את ציון.
אבל היא לא משתכנעת בקלות: "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גידל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם:". אלוהים זקוק לעוד הפטרה שלמה (פחות שלושה פסוקים, אבל למי זה משנה?) כדי לשכנע את ציון שהוא לא שכח אותה. "כי ניחם אדוני ציון ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן אדוני ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה:". אלוהים תיקן את מה שקרה, אבל זה עלה לו במאמצים רבים.
האם הוא היה יכול למנוע את כל העניין הזה קודם? לדעתי כן. לפי דעתי ציון הרגישה שאלוהים שכח אותה, כי אלוהים לא דאג להגיד לה שהוא זוכר. זאת הייתה טעות מצד אלוהים. אולי מבחינתו זה היה מובן מאליו, אבל בשביל ציון זה לא היה. אילו אלוהים היה אומר לציון שהוא לא שכח אותה, כל הבלגן הזה לא היה נגרם מלכתחילה. (ואז גם לא הייתה לי הפטרה).
המצב הזה קורה הרבה. לא רק בסיפורים, גם בסביבה הקרובה. לעתים אנחנו מרגישים שלא מספיק מודים לנו על העזרה שאנחנו נותנים, או שלא מספיק אוהבים אותנו. ואילו לאחרים, האהבה שהם רוחשים כלפינו נראית מובנת מאליו.
כדי למנוע מצב כזה, חשוב לזכור לומר לאחרים אם אתם אוהבים אותם או מודים להם. (עכשיו, אני יודעת שאחרי שאני אגמור לדבר כולם יבואו אלי ויגידו לי שהם אוהבים אותי. אין צורך לעשות את זה, עצם זה שבאתם מוכיח את זה.)
אני מקווה שתמיד תזכרו את זה, כי אם תעשו את זה, זה יכול למנוע כל כך הרבה בעיות קטנות אבל מאוד מעצבנות ומתישות, שלחלק מאתנו כבר הפכו לסוג של שגרה.
אז לסיום, אני רוצה להגיד לכל הדודים, הדודות, בני הדודים ובנות הדודות, החברות, הדודנים, הסבים, הסבתות, ההורים, האחים שלי, כל אלה ששכחתי להגיד וכל אלה שאני לא יודעת איך לכנות אותם, שאני אוהבת אתכם, ומודה לכם על כל שנייה ושנייה שביליתי אתכם במהלך 12 השנים הקסומות האלה.
