יום שני, 10 בנובמבר 2008

ציונות נוסח עוז

פרנק לימן באום כתב משל נפלא על מסע ארוך שתכליתו למצוא את מה שתמיד היה לנו. על חלומות שהוגשמו מזמן. אבל גם על צניעות, אהבת הזולת ועל חברות אמיצה. ואולי גם על כך שהגשמת חלום היא תמיד אישית... אבל למה לקלקל?

דורותי היא ציונית אמיתית. אולי נכון יותר להגיד "קנזסאית אמיתית". החלום שלה הוא לחזור למולדת, לקנזס. חמושה בטוטו, הכלב הנאמן, היא יוצאת למסע הביתה.

הדחליל (חסר השכל, להזכירכם) הוא הרציונליסט שבחבורה. הוא שואל שאלות של משמעות, ולא יבין לעולם את מה שמבינים דורותי ואיש הפח (חסר הלב) - שיש דברים שאנחנו רוצים סתם ככה - בגלל הלב:

- "קשה לי להבין למה את רוצה לעזוב את הארץ היפה הזאת ולחזור למקום האפור והיבש שאת קוראת לו קנזס.
- זה מפני שאין לך שכל, ענתה הילדה. לא חשוב כמה שוממה ואפורה המולדת; אנחנו בני האדם העשויים בשר ודם, נעדיף לחיות בה ולא בשום ארץ אחרת, גם אם היא היפה ביותר. אין כמו הבית.
הדחליל נאנח ואמר:
- ברור שאני לא מסוגל להבין את זה. אילו הראשים שלכם היו ממולאים קש, כמו הראש שלי, הייתם בודאי עוברים כולכם לגור במקומות היפים, וקנזס היתה מתרוקנת מאנשים. לקנזס יש מזל שלכם יש שכל."

(הקוסם מארץ עוץ מאת פרנק לימן באום, תרגום: אוריאל אופק, הוצאת מ. מזרחי)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה