יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

פנינים מהתלמוד #2 - להיזהר מנמלים חולות שחפת

פנינת היום: מסכת שבת, דף ס"ו ע"ב:

[אביי מביא את תרופותיה של אומנתו לריפוי מחלה בשם "אשתא" (שחפת על פי שוטנשטיין). התרופה הראשונה היא תליית גוש מלח על צווארו של החולה. ואם זה לא עובד, אז מציעה האומנת תרופה אחרת]

על החולה ללכת ולשבת על פרשת דרכים ולחכות שתעבור שם נמלה שנושאת משא כלשהו. כאשר יראה נמלה כזו, יתפוס אותה וישים בתוך שפורפרת מנחושת. את השפורפרת יש לסתום בפקק עופרת ואז לכסות בשישים חותמות. לאחר הכנת הכלא המאובטח הזה, יש לנער את השפופרת (עם הנמלה המסכנה), להרים אותה ולהגיד לנמלה את הלחש הזה: "משאך עלי ומשאי עלייך!" 

כוונת הלחש היא להעביר את מחלת האדם לנמלה, תמורת העברת משא הנמלה לאדם החולה. גרגר חיטה או רגל של חרגול - שניהם עדיפים משחפת. עד כאן מעשה כישוף עממי עם הגיון פנימי סביר. אלא שיש בעיה אפשרית עם הפרקטיקה הזו. ינסה הקורא לנחש איזו בעיה יכולה לצוץ, לפני שימשיך לקרוא הלאה.

הבה נמשיך בעזרתו של רב אחא: אמר לו רב אחא בנו של רב הונא לרב אשי: ומה אם אדם אחר כבר מצא את הנמלה הזו לפניך, וכבר עשה בה שימוש דומה, כלומר כבר העביר אליה את מחלתו?

וואלה! איך לא חשבנו על זה... במקרה כזה יכול אותו אדם להיפטר מהשחפת ולקבל תמורתה סרטן, או סתם טחורים. נסו לחשב את ההסתברות להתרחשות של מאורע כזה שאותה נמלה תיתפס פעמיים על ידי אנשים חולים (מליארד נמלים, כמה חולים שמאמינים בלחשים, ופרשת דרכים סמוכה - מאיפה מתחילים בכלל?). הסיכוי ודאי קטן יותר מהסיכוי לזכות בלוטו. אבל האם הייתם לוקחים את הסיכון? אם יש נמלה כזו, ללא ספק מדובר בנמלה עם נאחס!

כדי להימנע מקבלת מחלתו של אדם אחר, יש לשנות את נוסח הלחש ולהגיד "משאי ומשאך - עלייך"!

זה אולי פחות הוגן כלפי הנמלה, אבל יותר בטוח...


מקור:
ליתוב אפרשת דרכים וכי חזי שומשמנא גמלא דדרי מידי לישקליה ולישדייה בגובתא דנחשא וליסתמיא באברא וליחתמי בשיתין גושפנקי ולברזוליה ולידריה ולימא ליה טעונך עלי וטעונאי עלך אמר ליה רב אחא בריה דרב הונא לרב אשי ודילמא איניש אשכחיה ואיפסק ביה אלא לימא ליה טעונאי וטעונך עלך

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

גיא צלמוות

המאמר הזה החל להיכתב בראשי ובמחברת ההערות שלי כשהתחלתי לרדת במעבר המשוקע המוביל לאנדרטת שער הכניסה למחנה מיידנק. האסוציאציה היתה מיידית. זהו ללא ספק "גיא צלמוות". לראשונה הלכתי באותו גיא, אבל ידעתי שכל חיי, בכל פעם שנתקלתי בביטוי הזה, כך בדיוק דמיינתי אותו.

גיא צלמוות

בהחלטיות התחלתי למלמל את הפסוק (תהילים כ"ג) "גם כי אלך בגיא צלמוות..." אבל אז נאלמתי. את המשך הפסוק לא יכולתי לבטא. "לא אירא רע כי אתה עימדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. תערוך לפני שולחן נגד צורריי. דישנת בשמן ראשי, כוסי רוויה..." כל מילות הנחמה נראו פתאום תפלות אל מול ששת גושי האבן האדירים, שם בכניסה למחנה מיידנק. "לא אירא רע כי אתה עמדי"? "שבטך ומשענתך המה ינחמוני"? "תערוך שולחן"? "כוסי רוויה"?

בכל ימי המסע נמנענו מלדון בשאלות התיאולוגיות, ובראשה השאלה שעולה ושתמשיך לעלות בכל פעם: "איפה היה אלוהים בשואה"? התחמקנו מלדון בכך מסיבה טובה: השאלה הזו היא שאלה שנוגעת ברבדים מאד אישיים, וקשה להניח שהיינו מצליחים לשמור על דיון מכבד ומפרה, כאשר כל אחד מתבצר באמונתו. בסופו של דבר היינו מגיעים לאותה קשת של תשובות שכבר ניתנו על ידי מאמינים שונים, החל מהתשובה שמצהירה על כך שאנחנו, בני האדם, קטנים מכדי להבין את חשבונותיו של הקב"ה, עבור דרך התשובה (שמעולם לא הצלחתי להבין באמת) של "הסתר פנים" ועד לתשובה המרושעת כאלו היתה השואה עונש לעם ישראל על ההתנגדות החרדית לציונות (כך שמעתי באזני מרב דתי לאומי!) או עונש לעם ישראל על הציונות (כך שמעתי באזני מרב חרדי!), או כל עונש אחר על כל חטא שתבחרו.

תפיסת העולם החילונית שלי התעצבה בין היתר בזכות סבי, שכל משפחתו, לבד מאח אחד, נרצחה באושוויץ. סבא שלי האמין באלוהים, אך לא הסכים להתפלל אליו. כששאלתי אותו מדוע, הסביר לי: "אינני יכול להתפלל לאלוהים שהרג מליון ילדים בשואה". לאחר מכן לימד אותי שיר (דומני של איציק מאנגר. לא מצאתי את המקור ואני מצטט מזיכרון. גם אם אני טועה, אין זה באמת משנה):

רבי לוי יצחק, בטלית ותפילין, ממקומו איננו מש.
הסידור שלו פתוח - והוא אף הגה לא ילחש.
בלבו מחזות מהגטו, הגוסס, הדואב, הנרמס,
מתעקש הזקן, הוא ברוגז, עם אלוהיו מני אז.

בישיבת חכמי לובלין שרנו את תפילת "אנא בכח". תפילה שהיא כולה תחנונים. "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה... שוועתנו קבל, ושמע צעקתנו, יודע תעלומות!". בטקס באושוויץ שרנו את שיר למעלות (תהלים קכא): "... אשא עיני אל ההרים - מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ... הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל...!"

לטעמי ראוי היה להפוך את מקומם של השירים. בבית הכנסת חכמי לובלין, זה המייצג את הקהילה הגדולה, הבוטחת, באשליית השגשוג של לפני המלחמה, ניתן היה לשיר מילים כמו "אל יתן למוט רגליך, אל ינום שומרך... יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". המילים "מעתה ועד עולם" מקבלות משמעות אחרת בימים שלפני המלחמה. עבור אסירי המחנות ושוכני הגטו יתכן שהמילים "עד עולם" פירושן אולי רק עד אחרי הסלקציה. ואולי בקושי עד מחר.

באושוויץ ראוי היה לשיר, אם בכלל, רק תפילת זעקה ותחנונים. "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה". ספק אם היתה להם אפילו יכולת לקרוא "נא גיבור, דורשי ייחודך - כבבת שמרם. ברכם. טהרם. רחמי צדקתך תמיד גמלם". ואת "שמע צעקתנו" יכלו רק למלמל באין כח. ואין שומע. "יודע תעלומות" שותק, וגלגלי מכונת הרצח ממשיכים לסוב ולשחוק בני אדם לאבק ואפר. אל מלא רחמים.

סבי, שעם השנים הפך גם לאב שכול, נשא את כאבו כל חייו. את תפילת "אל מלא רחמים" על קברו ביקש להחליף במילותיו של יהודה עמיחי (מומלץ לקרוא את השיר במלואו, ולשמוע אותו בלחן המיוחד של שלמה גרוניך):

אל מלא רחמים,
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם ולא רק בו.
אני, שקטפתי פרחים בהר
והסתכלתי אל כל העמקים,
אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות,
יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.
...
אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי,
יודע כי אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם
ולא רק בו.

בסופו של דבר שאלתי את הרב ישראל את השאלה שבעיני היא הקשה מכל. לא ביקשתי להבין ממנו "איפה היה אלוהים בשואה". רק על תחושותיו רציתי ללמוד. כיצד הרגיש הרב, בעת שישבנו וסעדנו את ארוחת הצהריים בין הביקור באושוויץ 1 לאושוויץ 2 בירקנאו, כאשר בסיום הארוחה בירך את ברכת המזון ואמר את הפסוקים "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם". כיצד מרגיש אדם שאומר את הפסוקים האלה, וגם מאמין בהם, בין אושוויץ 1 לאושוויץ 2? את זאת אינני יכול להבין.

לצערי לא הצלחתי לשוחח על כך מספיק עם הרב ישראל, אבל תשובתו המיידית דווקא נראתה לי הוגנת: "אני מפריד בין זה לבין זה. יש רגעים שעליך להקפיא מציאות אחת כדי לממש מציאות אחרת" (זה במילים שלי. י.ש.).

אני אינני יכול להבין כיצד ניתן להאמין באלוהים אחרי השואה. עבורי השמיים ריקים, כשם שהיו עבור ששת מליוני יהודים במשך שש שנים ארורות. יתנו את דעתם אנשים מאמינים על השאלה "איפה היה אלוהים בשואה". לנו החילונים יש שאלה אחרת לענות עליה, והיא קשה בעיני שבעתיים:

איפה היה האדם?


מסע "עדים במדים", יולי אוגוסט 2013

יום חמישי, 27 ביוני 2013

פנינים מהתלמוד #1 - ניסוי הנמלים של רבי שמעון בן חלפתא

הקדמה:
מזה כמה שנים שאני מנסה ללמוד את הדף היומי. בכל יום בבוקר, באוטובוס בדרך לעבודה, אני משתדל ללמוד ולעמוד בקצב. בדרך כלל אני בפיגור של כמה דפים. לפעמים אני מצליח ללמוד יותר מדף אחד ביום ולהשיג את הקצב. ברוב הדפים אינני מתעמק בדיון ההלכתי ומסתפק בלהבין את נושא הדיון באופן כללי. אבל לפעמים עולות מתוך הדיון פנינים של ממש. חשבתי שיכול להיות רעיון טוב לכתוב על הפנינים האלה. מה הופך אותן לפנינים? רק זה, שאני חושב שהיה נחמד לכתוב עליהן. זה הכל.

[הטקסט מתורגם ומפורש בתרגום חופשי שלי, שמתבסס על הפרשנות והתרגום של מהדורת שוטנשטיין ממנה אני לומד (מהדורה מצויינת, שבזכותה אני יכול ללמוד לבד). פירוש שוטנשטיין מבוסס בעיקר על פירוש רש"י, עם הפניות לפרשנים נוספים.]


פנינת היום: מסכת חולין, דף נ"ז, ע"ב:

אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה. מה זאת אומרת עסקן בדברים? רבי משרשיא מביא דוגמה.
כתוב (משלי ו'): ""לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה". אמר רבי שמעון בן חלפתא - נלך ונבדוק אם זה נכון שאין לנמלים מלך.
הלך בתקופת תמוז (חום יולי אוגוסט). פרס גלימה מעל קן נמלים (כך שהטיל צל על הקן). יצאה נמלה אחת. סימן אותה רבי שמעון (איך מסמנים נמלה? בנקודת צבע לבן?). חזרה הנמלה לקן. אמרה להן [לנמלים האחרות] - יש צל. כלומר אתן יכולות לצאת החוצה ללא חשש מהשמש. יצאו הנמלים החוצה. הסיר רבי שמעון את גלימתו, וחזר חום השמש. התנפלו הנמלים על הנמלה שהודיעה להן על הצל (זו שרבי שמעון סימן), והרגו אותה.

אמר רבי שמעון - מכאן ניתן להסיק שבאמת אין להן מלך. שאם היה להם מלך לא היו עושות לינץ' בנמלה המסכנה.

אמר רב אחא בנו של רבא לרב אשי: הרי יש אפשרויות נוספות לפירוש תוצאת הניסוי.
ואולי המלך היה ביניהן, והוא זה שציווה עליהן להרוג את הנמלה הסוררת?
ואולי הנמלים קיימו פקודת קבע של המלך ופעלו ברוחו?
ואולי בדיוק במקרה הנמלים היו בתקופה שבה באמת אין מלך, אבל מצב זה היה זמני, כמו אותו זמן בספר שופטים שבו נאמר "ובימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"?

בקיצור אין להסיק מסקנות מהניסוי, ועלינו לסמוך על אמינותו של שלמה שכתב את הדברים, כי אם שלמה אמר את זה, ודאי שזה נכון.

עד כאן הפירוש. ומה אנחנו לומדים מזה?

ראשית, שרבי שמעון בן חלפתא כנראה לא היה נסיין מוצלח כל כך. כל תלמיד מחקר מתחיל יודע להצביע על הכשלים בתכנון הניסוי, בבידוד המשתנים ובעיקר בהנחת הרבה מאד הנחות מוקדמות (למשל, שבחברת הנמלים מתקיימים כללים חברתיים דומים לאלה של חברה אנושית). קיצורה של ביקורת, כמו שאומר רב אחא - שאין הניסוי מוכיח כלום לגבי שאלת המחקר. מכאן מסיק רב אחא שהניסוי כולו מיותר, והמתודה הנכונה לדעת בכלל משהו על נמלים היא לא לעשות ניסויים אלא לקרוא את מה שכתב שלמה המלך, שעליו אפשר לסמוך.

ובכל זאת אנחנו לומדים שלמרות המלצת רב אחא לסמוך על המסורת הכתובה, היה רב אחד, רבי שמעון בן חלפתא, שהיה ספקן ("עסקן בדברים") ולא קיבל את הדברים הכתובים כלשונם, וביקש ללמוד על המציאות דווקא בדרך המוזרה של עריכת ניסוי.

שנית, וחשוב יותר, שאולי רבי שמעון לא היה נסיין מוצלח, אבל חוש חברתי היה לו, והוא הבין היטב שהסימן הבולט ביותר למציאות שבה אין שלטון הוא האפשרות לקיומן של תופעות כמו הלינץ' שעשו הנמלים. כשרצה לבדוק אם יש או אין מלך, הדרך שלו היתה לתכנן ניסוי שבו קיימת העילה וההזדמנות לביצוע לינץ': קח פרט מתוך החברה והעמד אותו בעימות מול שאר הפרטים. כיצד יתייחסו אליו? בזאת נבחנת החברה.

אולי רבי שמעון בן חלפתא היה נסיין טוב למרות הכל...


מקור (חולין, נ"ז, ע"ב):
אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה... מאי עסקן בדברים א"ר משרשיא דכתיב (משלי ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אמר איזיל איחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא אזל בתקופת תמוז פרסיה לגלימיה אקינא דשומשמני נפק אתא חד מינייהו אתנח ביה סימנא על אמר להו נפל טולא נפקו ואתו דלייה לגלימיה נפל שמשא נפלו עליה וקטליה אמר שמע מינה לית להו מלכא דאי אית להו הרמנא דמלכא לא ליבעו א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ודלמא מלכא הוה בהדייהו א"נ הרמנא דמלכא הוו נקיטי אי נמי בין מלכא למלכא הוה דכתיב (שופטים יז) בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה אלא סמוך אהימנותא דשלמה

יום שבת, 2 במרץ 2013

שריטה יהודית ישראלית

לפני כמעט 13 שנים פצעתי את בני בפעם הראשונה. בגיל שמונה ימים גרמתי לו ל"שריטה" גופנית שתלווה אותו כל חייו. במעשה זה הפכתי אותו ליהודי, ועשיתי זאת בלי לשאול אותו. הוא הפך ליהודי בעל-כורחו. כשיגדל יוכל תמיד להתנתק מהעם היהודי אם ירצה בכך, אבל כנראה שמהסימן היהודי לא יוכל להיפרד.

ביום שישי האחרון פצעתי אותו בכוונה בפעם השניה. לקחתי אותו לביקור ביד ושם.

שוב גרמתי לו ל"שריטה", הפעם נפשית, ואני מקווה שגם זו תלווה אותו כל חייו. הפציעה הראשונה הפכה אותו ליהודי. הפציעה השניה אמורה, ואני מקווה שגם תצליח, ללמד אותו את המשמעות של היות יהודי, ולהפוך אותו לישראלי וציוני.

וכמו שהמוהל יודע לחתוך בבשר כשהוא מצוייד בסכין מושחזת היטב, כך יודעים גם ביד ושם לחתוך בנשמה. הרבה פעמים שוחחתי עם בני עוד לפני הביקור על השואה ועל מלחמת העולם השניה, אבל שום הקדמה לא הכינה אותו לחוויית הביקור. ראיתי איך כובד המידע, התמונות וההמחשות הולך ומכריע אותו. נדמה לי שזעזוע הגדול ביותר היה כששמע הקלטה של ניצול שואה המספר כיצד ניצל כשזחל בין גופות ההרוגים בפונאר. לא ריחמתי עליו. גררתי אותו להיכל השמות, שם עמד נדהם מול אלפי התיקים, ניסה להבין מה המשמעות של מיצג הבאר הפעורה באמצע ההיכל. בחדר המחשבים הקטן שבקצה ההיכל קראנו יחד את דפי העד שמלאו סבא צבי וסבא-רבא מרדכי. מתוך אלפי התיקים - ארבעה דפים קיבלו שם ומשמעות.

כשלקחתי אותו ליד לילד, הוא ביקש לדעת אם יש שם תמונות. הוא לא רצה יותר תמונות. אין תמונות, הבטחתי לו. במקום תמונות זהרו הנרות בחשכה. אחרי הזוועות של המוזיאון בקושי הצלחנו להכיל את העצב הגדול שירד עלינו בחושך הזה.

ועכשיו הוא נושא גם בנפשו, ולא רק בגופו, את שריטת היותו יהודי.

ובדומה לביקורת על ברית המילה, עולה בשנים האחרונות ביקורת קשה, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, גם כנגד הפיכת השואה ותודעת הנרדפות המלווה אותה, לאבן היסוד של הציונות. השואה הופכת את הציונות ואת מדינת ישראל לפרנואידיות. ההבטחה שהבטחנו לעצמנו ששוב לא תתקיים שואה שניה מצדיקה כל מלחמה וכל דיכוי של מי שעלול לסכן את עם ישראל, ומעכבת את הנכונות שלנו להשלים עם שכנינו. יתכן שזה נכון. מוזיאון יד ושם עצמו משתף פעולה עם הסיפר הציוני הזה וחותם את הפרק ההיסטורי של השואה בנאום בן גוריון והקמת מדינת ישראל (אם כי אינני יודע אם המסר הזה מכוון יותר ליהודי ישראל או ליהודי התפוצות שמגיעים לביקור במוזיאון).

אני לא בטוח שצדקתי כשלקחתי אותו למוזיאון והעברתי לו את המסר הזה. כשם שאינני בטוח שעשיתי נכון בברית המילה שלו. אבל אני מקווה שבצד השריטה, ובזכותה, הוא יגדל בסופו של דבר להיות אדם טוב יותר. לשואה יש מסר ציוני חזק וברור, אבל גם מסר אנושי. הציווי למנוע שואה עתידית בכל מחיר הוא דו כיווני. כיהודים הוא קושר אותנו לקורבנות. כבני אדם הוא קושר אותנו, עם כל הסלידה, גם לרוצחים.

אני חושב שהוא הצליח להבין את המסר הזה. כשקרא לפני שבוע את פרשת זכור, ולמד על הציווי למחות את זכר עמלק, הרגיש מיד בקושי שבציווי הזה. האם יתכן שעלינו להשמיד את העם העמלקי כולו? האם נצטווינו להות נאצים? הוא שאל על כך את המורה ולא קיבל תשובה. אחרי הביקור ביד ושם, הצעתי לו את התשובה שלי לקושי: מי הוא עמלק שאנחנו מצווים למחות אותו? אם נבין את עמלק כאוסף של בני אדם שמוטלת עלינו החובה להשמיד אותם, נהיה אנחנו דומים לנאצים. אבל אם עמלק הוא הנאציזם בעצמו, שקיים גם בתוכנו - הרצון לשעבד את האחר או להעלים אותו, כי הוא חלש ואנחנו יכולים: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך..." - את הרצון העמלקי הזה יש למחות ועל כך אנו מצווים.

וזו בעיני משמעות שמצדיקה את השריטה הזו.