כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (דברים טו)
ערן הוא נער צחקן ויפה בן 15 שסובל מפיגור קשה. הוא אינו מדבר, הולך בקושי ומתנהג כילד בן שנה שהכל מסקרן אותו והוא נוגע, מושך והופך כל דבר. למזלו, ערן נולד למשפחה אמידה, שהחליטה לא לוותר ולתת לו את הטוב ביותר. התנאים הפיזיים והחינוך המיוחד שערן מקבל פחותים רק מהאהבה הגדולה שהוא זוכה לה בבית. ערן משיב לאהבה הזו בדרך היחידה שהוא מכיר: צחוק גדול של אהבה והתרגשות.
טיפול בילד מפגר בבית דורש הוצאות רבות. כיסא גלגלים מיוחד. הליכון. שערים במסדרונות הבית – בכניסה למטבח ולמדרגות. רכב נכים מיוחד, דיאטה עם מרכיבי מזון מיוחדים, טיפולים רפואיים וטיפולי שיניים, ימי חופשה רבים וגם עובדת זרה שעוזרת בטיפול היומיומי בערן.
מבחינת ההורים האפשרות לשלוח את ערן למוסד לא באה בחשבון. אבל למרות העלות הגבוהה של הטיפול בערן, מתעקשים הוריו לחיות חיים נורמליים עד כמה שניתן. אביו ואמו עובדים קשה כדי לפרנס את המשפחה, והם מרעיפים אהבה עליו ועל אחיו הבריאים. יחסית לרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל, הם חיים לא רע. מתגוררים בבית צמוד קרקע בישוב קהילתי במרכז הארץ. מקפידים על מזון טבעי ואורגני, שולחים את הילדים לחוגים ויוצאים לחופשות משפחתיות. מבחינת רמת החיים - החיים לא רעים.
פעם אחת העזתי ושאלתי את האב שאלה נוקבת. "עם חיים כל כך טובים, למה אתה חושב שמגיע לכם סיוע מביטוח לאומי? יש כל כך הרבה משפחות שחיות ברמת חיים נמוכה יותר, שלא מקבלות את הסיוע שאתם מקבלים, ואתה עוד מתלונן שהסיוע לא מספיק. זה נראה לך צודק שכספי המיסים שלי יממנו סיוע למי שחי ברמת חיים גבוהה מזו שלי?"
אני, אומר האב, עובד קשה במשך שעות רבות. לשמחתי אני מרוויח היטב. אבל המדינה משתתפת ברווחים ולוקחת ממני כמעט חצי מההכנסה. המדינה לוקחת מיסים לא רק כדי לעזור לעניים. מטרת המיסים היא לאפשר לאזרחים חיים איכותיים. לכן המדינה משקיעה בחינוך, בתשתיות, בתרבות, בספורט ובאיכות הסביבה. כאזרחים אנחנו מצפים מהמדינה להחזיר לנו את כספי המיסים בצורת האפשרות לחיים נורמליים. חיים נורמליים, במקרה שלי, פירושם השתתפות בהוצאות הטיפול בילד הנכה. החיים הנורמליים הם אלה שמאפשרים לי לעבוד, להרוויח ולשלם מיסים. קח ממני את הסיוע במטפלת, ותמצא אותי מטפל בילד במקום לעבוד.
***
כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (דברים טו)
"תנו רבנן: די מחסורו אשר יחסר לו - אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעושרו. אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלושה מילין" (כתובות סז, ע"ב).
אפילו סוס ועבד? במבט ראשוני זה נראה כמו דרישה מוגזמת, מין עמדה אוטופית שחז"לנו שוגים בה לפעמים. תפיסת הרווחה המודרנית מבקשת להגדיר את התנאים המינימליים לחיים בכבוד. זאב ז'בוטינסקי ניסח זאת כחמשת הממים: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. פרופ' ישעיהו לייבוביץ דיבר על "לחם לאכול, בגד ללבוש וקורת גג מעל הראש". השופט אהרון ברק קבע בבג"צ כי "הזכות לקיום בכבוד היא הזכות שיובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים שיאפשרו לו להתקיים בחברה שבה הוא חי". (בג"ץ 366/03, בג"ץ 888/03). סוס ועבד אינם "מינימום של אמצעים".
מאביו של ערן למדתי שפירוש הביטוי "אשר יחסר לו" הוא כל מה שחסר לאדם כדי לחיות חיים נורמליים, ולא רק מינימליים. חיים נורמליים מאפשרים מימוש פוטנציאל. רבנן מציגים כאן גישה מודרנית אחרת שרואה במימוש הפוטנציאל יעד שיש לאפשר לכל אדם. זו לא רק גישה מוסרית אלא כלכלית: מימוש הפוטנציאל הוא רווח ישיר שחוזר לחברה, במיסים על הכנסה או בתרומה אחרת. מכאן ניתן לפרש גם את ההבטחה שבהמשך הפסוקים: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:"
סוס ועבד? כשנותנים אותם למי שבאמת צריך להם, זה משתלם.
ערן הוא נער צחקן ויפה בן 15 שסובל מפיגור קשה. הוא אינו מדבר, הולך בקושי ומתנהג כילד בן שנה שהכל מסקרן אותו והוא נוגע, מושך והופך כל דבר. למזלו, ערן נולד למשפחה אמידה, שהחליטה לא לוותר ולתת לו את הטוב ביותר. התנאים הפיזיים והחינוך המיוחד שערן מקבל פחותים רק מהאהבה הגדולה שהוא זוכה לה בבית. ערן משיב לאהבה הזו בדרך היחידה שהוא מכיר: צחוק גדול של אהבה והתרגשות.
טיפול בילד מפגר בבית דורש הוצאות רבות. כיסא גלגלים מיוחד. הליכון. שערים במסדרונות הבית – בכניסה למטבח ולמדרגות. רכב נכים מיוחד, דיאטה עם מרכיבי מזון מיוחדים, טיפולים רפואיים וטיפולי שיניים, ימי חופשה רבים וגם עובדת זרה שעוזרת בטיפול היומיומי בערן.
מבחינת ההורים האפשרות לשלוח את ערן למוסד לא באה בחשבון. אבל למרות העלות הגבוהה של הטיפול בערן, מתעקשים הוריו לחיות חיים נורמליים עד כמה שניתן. אביו ואמו עובדים קשה כדי לפרנס את המשפחה, והם מרעיפים אהבה עליו ועל אחיו הבריאים. יחסית לרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל, הם חיים לא רע. מתגוררים בבית צמוד קרקע בישוב קהילתי במרכז הארץ. מקפידים על מזון טבעי ואורגני, שולחים את הילדים לחוגים ויוצאים לחופשות משפחתיות. מבחינת רמת החיים - החיים לא רעים.
פעם אחת העזתי ושאלתי את האב שאלה נוקבת. "עם חיים כל כך טובים, למה אתה חושב שמגיע לכם סיוע מביטוח לאומי? יש כל כך הרבה משפחות שחיות ברמת חיים נמוכה יותר, שלא מקבלות את הסיוע שאתם מקבלים, ואתה עוד מתלונן שהסיוע לא מספיק. זה נראה לך צודק שכספי המיסים שלי יממנו סיוע למי שחי ברמת חיים גבוהה מזו שלי?"
אני, אומר האב, עובד קשה במשך שעות רבות. לשמחתי אני מרוויח היטב. אבל המדינה משתתפת ברווחים ולוקחת ממני כמעט חצי מההכנסה. המדינה לוקחת מיסים לא רק כדי לעזור לעניים. מטרת המיסים היא לאפשר לאזרחים חיים איכותיים. לכן המדינה משקיעה בחינוך, בתשתיות, בתרבות, בספורט ובאיכות הסביבה. כאזרחים אנחנו מצפים מהמדינה להחזיר לנו את כספי המיסים בצורת האפשרות לחיים נורמליים. חיים נורמליים, במקרה שלי, פירושם השתתפות בהוצאות הטיפול בילד הנכה. החיים הנורמליים הם אלה שמאפשרים לי לעבוד, להרוויח ולשלם מיסים. קח ממני את הסיוע במטפלת, ותמצא אותי מטפל בילד במקום לעבוד.
***
כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (דברים טו)
"תנו רבנן: די מחסורו אשר יחסר לו - אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעושרו. אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלושה מילין" (כתובות סז, ע"ב).
אפילו סוס ועבד? במבט ראשוני זה נראה כמו דרישה מוגזמת, מין עמדה אוטופית שחז"לנו שוגים בה לפעמים. תפיסת הרווחה המודרנית מבקשת להגדיר את התנאים המינימליים לחיים בכבוד. זאב ז'בוטינסקי ניסח זאת כחמשת הממים: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. פרופ' ישעיהו לייבוביץ דיבר על "לחם לאכול, בגד ללבוש וקורת גג מעל הראש". השופט אהרון ברק קבע בבג"צ כי "הזכות לקיום בכבוד היא הזכות שיובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים שיאפשרו לו להתקיים בחברה שבה הוא חי". (בג"ץ 366/03, בג"ץ 888/03). סוס ועבד אינם "מינימום של אמצעים".
מאביו של ערן למדתי שפירוש הביטוי "אשר יחסר לו" הוא כל מה שחסר לאדם כדי לחיות חיים נורמליים, ולא רק מינימליים. חיים נורמליים מאפשרים מימוש פוטנציאל. רבנן מציגים כאן גישה מודרנית אחרת שרואה במימוש הפוטנציאל יעד שיש לאפשר לכל אדם. זו לא רק גישה מוסרית אלא כלכלית: מימוש הפוטנציאל הוא רווח ישיר שחוזר לחברה, במיסים על הכנסה או בתרומה אחרת. מכאן ניתן לפרש גם את ההבטחה שבהמשך הפסוקים: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:"
סוס ועבד? כשנותנים אותם למי שבאמת צריך להם, זה משתלם.
