לפני כמעט 13 שנים פצעתי את בני בפעם הראשונה. בגיל שמונה ימים גרמתי לו ל"שריטה" גופנית שתלווה אותו כל חייו. במעשה זה הפכתי אותו ליהודי, ועשיתי זאת בלי לשאול אותו. הוא הפך ליהודי בעל-כורחו. כשיגדל יוכל תמיד להתנתק מהעם היהודי אם ירצה בכך, אבל כנראה שמהסימן היהודי לא יוכל להיפרד.
ביום שישי האחרון פצעתי אותו בכוונה בפעם השניה. לקחתי אותו לביקור ביד ושם.
שוב גרמתי לו ל"שריטה", הפעם נפשית, ואני מקווה שגם זו תלווה אותו כל חייו. הפציעה הראשונה הפכה אותו ליהודי. הפציעה השניה אמורה, ואני מקווה שגם תצליח, ללמד אותו את המשמעות של היות יהודי, ולהפוך אותו לישראלי וציוני.
וכמו שהמוהל יודע לחתוך בבשר כשהוא מצוייד בסכין מושחזת היטב, כך יודעים גם ביד ושם לחתוך בנשמה. הרבה פעמים שוחחתי עם בני עוד לפני הביקור על השואה ועל מלחמת העולם השניה, אבל שום הקדמה לא הכינה אותו לחוויית הביקור. ראיתי איך כובד המידע, התמונות וההמחשות הולך ומכריע אותו. נדמה לי שזעזוע הגדול ביותר היה כששמע הקלטה של ניצול שואה המספר כיצד ניצל כשזחל בין גופות ההרוגים בפונאר. לא ריחמתי עליו. גררתי אותו להיכל השמות, שם עמד נדהם מול אלפי התיקים, ניסה להבין מה המשמעות של מיצג הבאר הפעורה באמצע ההיכל. בחדר המחשבים הקטן שבקצה ההיכל קראנו יחד את דפי העד שמלאו סבא צבי וסבא-רבא מרדכי. מתוך אלפי התיקים - ארבעה דפים קיבלו שם ומשמעות.
כשלקחתי אותו ליד לילד, הוא ביקש לדעת אם יש שם תמונות. הוא לא רצה יותר תמונות. אין תמונות, הבטחתי לו. במקום תמונות זהרו הנרות בחשכה. אחרי הזוועות של המוזיאון בקושי הצלחנו להכיל את העצב הגדול שירד עלינו בחושך הזה.
ועכשיו הוא נושא גם בנפשו, ולא רק בגופו, את שריטת היותו יהודי.
ובדומה לביקורת על ברית המילה, עולה בשנים האחרונות ביקורת קשה, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, גם כנגד הפיכת השואה ותודעת הנרדפות המלווה אותה, לאבן היסוד של הציונות. השואה הופכת את הציונות ואת מדינת ישראל לפרנואידיות. ההבטחה שהבטחנו לעצמנו ששוב לא תתקיים שואה שניה מצדיקה כל מלחמה וכל דיכוי של מי שעלול לסכן את עם ישראל, ומעכבת את הנכונות שלנו להשלים עם שכנינו. יתכן שזה נכון. מוזיאון יד ושם עצמו משתף פעולה עם הסיפר הציוני הזה וחותם את הפרק ההיסטורי של השואה בנאום בן גוריון והקמת מדינת ישראל (אם כי אינני יודע אם המסר הזה מכוון יותר ליהודי ישראל או ליהודי התפוצות שמגיעים לביקור במוזיאון).
אני לא בטוח שצדקתי כשלקחתי אותו למוזיאון והעברתי לו את המסר הזה. כשם שאינני בטוח שעשיתי נכון בברית המילה שלו. אבל אני מקווה שבצד השריטה, ובזכותה, הוא יגדל בסופו של דבר להיות אדם טוב יותר. לשואה יש מסר ציוני חזק וברור, אבל גם מסר אנושי. הציווי למנוע שואה עתידית בכל מחיר הוא דו כיווני. כיהודים הוא קושר אותנו לקורבנות. כבני אדם הוא קושר אותנו, עם כל הסלידה, גם לרוצחים.
אני חושב שהוא הצליח להבין את המסר הזה. כשקרא לפני שבוע את פרשת זכור, ולמד על הציווי למחות את זכר עמלק, הרגיש מיד בקושי שבציווי הזה. האם יתכן שעלינו להשמיד את העם העמלקי כולו? האם נצטווינו להות נאצים? הוא שאל על כך את המורה ולא קיבל תשובה. אחרי הביקור ביד ושם, הצעתי לו את התשובה שלי לקושי: מי הוא עמלק שאנחנו מצווים למחות אותו? אם נבין את עמלק כאוסף של בני אדם שמוטלת עלינו החובה להשמיד אותם, נהיה אנחנו דומים לנאצים. אבל אם עמלק הוא הנאציזם בעצמו, שקיים גם בתוכנו - הרצון לשעבד את האחר או להעלים אותו, כי הוא חלש ואנחנו יכולים: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך..." - את הרצון העמלקי הזה יש למחות ועל כך אנו מצווים.
וזו בעיני משמעות שמצדיקה את השריטה הזו.
ביום שישי האחרון פצעתי אותו בכוונה בפעם השניה. לקחתי אותו לביקור ביד ושם.
שוב גרמתי לו ל"שריטה", הפעם נפשית, ואני מקווה שגם זו תלווה אותו כל חייו. הפציעה הראשונה הפכה אותו ליהודי. הפציעה השניה אמורה, ואני מקווה שגם תצליח, ללמד אותו את המשמעות של היות יהודי, ולהפוך אותו לישראלי וציוני.
וכמו שהמוהל יודע לחתוך בבשר כשהוא מצוייד בסכין מושחזת היטב, כך יודעים גם ביד ושם לחתוך בנשמה. הרבה פעמים שוחחתי עם בני עוד לפני הביקור על השואה ועל מלחמת העולם השניה, אבל שום הקדמה לא הכינה אותו לחוויית הביקור. ראיתי איך כובד המידע, התמונות וההמחשות הולך ומכריע אותו. נדמה לי שזעזוע הגדול ביותר היה כששמע הקלטה של ניצול שואה המספר כיצד ניצל כשזחל בין גופות ההרוגים בפונאר. לא ריחמתי עליו. גררתי אותו להיכל השמות, שם עמד נדהם מול אלפי התיקים, ניסה להבין מה המשמעות של מיצג הבאר הפעורה באמצע ההיכל. בחדר המחשבים הקטן שבקצה ההיכל קראנו יחד את דפי העד שמלאו סבא צבי וסבא-רבא מרדכי. מתוך אלפי התיקים - ארבעה דפים קיבלו שם ומשמעות.
כשלקחתי אותו ליד לילד, הוא ביקש לדעת אם יש שם תמונות. הוא לא רצה יותר תמונות. אין תמונות, הבטחתי לו. במקום תמונות זהרו הנרות בחשכה. אחרי הזוועות של המוזיאון בקושי הצלחנו להכיל את העצב הגדול שירד עלינו בחושך הזה.
ועכשיו הוא נושא גם בנפשו, ולא רק בגופו, את שריטת היותו יהודי.
ובדומה לביקורת על ברית המילה, עולה בשנים האחרונות ביקורת קשה, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, גם כנגד הפיכת השואה ותודעת הנרדפות המלווה אותה, לאבן היסוד של הציונות. השואה הופכת את הציונות ואת מדינת ישראל לפרנואידיות. ההבטחה שהבטחנו לעצמנו ששוב לא תתקיים שואה שניה מצדיקה כל מלחמה וכל דיכוי של מי שעלול לסכן את עם ישראל, ומעכבת את הנכונות שלנו להשלים עם שכנינו. יתכן שזה נכון. מוזיאון יד ושם עצמו משתף פעולה עם הסיפר הציוני הזה וחותם את הפרק ההיסטורי של השואה בנאום בן גוריון והקמת מדינת ישראל (אם כי אינני יודע אם המסר הזה מכוון יותר ליהודי ישראל או ליהודי התפוצות שמגיעים לביקור במוזיאון).
אני לא בטוח שצדקתי כשלקחתי אותו למוזיאון והעברתי לו את המסר הזה. כשם שאינני בטוח שעשיתי נכון בברית המילה שלו. אבל אני מקווה שבצד השריטה, ובזכותה, הוא יגדל בסופו של דבר להיות אדם טוב יותר. לשואה יש מסר ציוני חזק וברור, אבל גם מסר אנושי. הציווי למנוע שואה עתידית בכל מחיר הוא דו כיווני. כיהודים הוא קושר אותנו לקורבנות. כבני אדם הוא קושר אותנו, עם כל הסלידה, גם לרוצחים.
אני חושב שהוא הצליח להבין את המסר הזה. כשקרא לפני שבוע את פרשת זכור, ולמד על הציווי למחות את זכר עמלק, הרגיש מיד בקושי שבציווי הזה. האם יתכן שעלינו להשמיד את העם העמלקי כולו? האם נצטווינו להות נאצים? הוא שאל על כך את המורה ולא קיבל תשובה. אחרי הביקור ביד ושם, הצעתי לו את התשובה שלי לקושי: מי הוא עמלק שאנחנו מצווים למחות אותו? אם נבין את עמלק כאוסף של בני אדם שמוטלת עלינו החובה להשמיד אותם, נהיה אנחנו דומים לנאצים. אבל אם עמלק הוא הנאציזם בעצמו, שקיים גם בתוכנו - הרצון לשעבד את האחר או להעלים אותו, כי הוא חלש ואנחנו יכולים: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך..." - את הרצון העמלקי הזה יש למחות ועל כך אנו מצווים.
וזו בעיני משמעות שמצדיקה את השריטה הזו.
