המאמר הזה החל להיכתב בראשי ובמחברת ההערות שלי כשהתחלתי לרדת במעבר המשוקע המוביל לאנדרטת שער הכניסה למחנה מיידנק. האסוציאציה היתה מיידית. זהו ללא ספק "גיא צלמוות". לראשונה הלכתי באותו גיא, אבל ידעתי שכל חיי, בכל פעם שנתקלתי בביטוי הזה, כך בדיוק דמיינתי אותו.
בהחלטיות התחלתי למלמל את הפסוק (תהילים כ"ג) "גם כי אלך בגיא צלמוות..." אבל אז נאלמתי. את המשך הפסוק לא יכולתי לבטא. "לא אירא רע כי אתה עימדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. תערוך לפני שולחן נגד צורריי. דישנת בשמן ראשי, כוסי רוויה..." כל מילות הנחמה נראו פתאום תפלות אל מול ששת גושי האבן האדירים, שם בכניסה למחנה מיידנק. "לא אירא רע כי אתה עמדי"? "שבטך ומשענתך המה ינחמוני"? "תערוך שולחן"? "כוסי רוויה"?
בכל ימי המסע נמנענו מלדון בשאלות התיאולוגיות, ובראשה השאלה שעולה ושתמשיך לעלות בכל פעם: "איפה היה אלוהים בשואה"? התחמקנו מלדון בכך מסיבה טובה: השאלה הזו היא שאלה שנוגעת ברבדים מאד אישיים, וקשה להניח שהיינו מצליחים לשמור על דיון מכבד ומפרה, כאשר כל אחד מתבצר באמונתו. בסופו של דבר היינו מגיעים לאותה קשת של תשובות שכבר ניתנו על ידי מאמינים שונים, החל מהתשובה שמצהירה על כך שאנחנו, בני האדם, קטנים מכדי להבין את חשבונותיו של הקב"ה, עבור דרך התשובה (שמעולם לא הצלחתי להבין באמת) של "הסתר פנים" ועד לתשובה המרושעת כאלו היתה השואה עונש לעם ישראל על ההתנגדות החרדית לציונות (כך שמעתי באזני מרב דתי לאומי!) או עונש לעם ישראל על הציונות (כך שמעתי באזני מרב חרדי!), או כל עונש אחר על כל חטא שתבחרו.
תפיסת העולם החילונית שלי התעצבה בין היתר בזכות סבי, שכל משפחתו, לבד מאח אחד, נרצחה באושוויץ. סבא שלי האמין באלוהים, אך לא הסכים להתפלל אליו. כששאלתי אותו מדוע, הסביר לי: "אינני יכול להתפלל לאלוהים שהרג מליון ילדים בשואה". לאחר מכן לימד אותי שיר (דומני של איציק מאנגר. לא מצאתי את המקור ואני מצטט מזיכרון. גם אם אני טועה, אין זה באמת משנה):
רבי לוי יצחק, בטלית ותפילין, ממקומו איננו מש.
הסידור שלו פתוח - והוא אף הגה לא ילחש.
בלבו מחזות מהגטו, הגוסס, הדואב, הנרמס,
מתעקש הזקן, הוא ברוגז, עם אלוהיו מני אז.
בישיבת חכמי לובלין שרנו את תפילת "אנא בכח". תפילה שהיא כולה תחנונים. "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה... שוועתנו קבל, ושמע צעקתנו, יודע תעלומות!". בטקס באושוויץ שרנו את שיר למעלות (תהלים קכא): "... אשא עיני אל ההרים - מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ... הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל...!"
לטעמי ראוי היה להפוך את מקומם של השירים. בבית הכנסת חכמי לובלין, זה המייצג את הקהילה הגדולה, הבוטחת, באשליית השגשוג של לפני המלחמה, ניתן היה לשיר מילים כמו "אל יתן למוט רגליך, אל ינום שומרך... יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". המילים "מעתה ועד עולם" מקבלות משמעות אחרת בימים שלפני המלחמה. עבור אסירי המחנות ושוכני הגטו יתכן שהמילים "עד עולם" פירושן אולי רק עד אחרי הסלקציה. ואולי בקושי עד מחר.
באושוויץ ראוי היה לשיר, אם בכלל, רק תפילת זעקה ותחנונים. "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה". ספק אם היתה להם אפילו יכולת לקרוא "נא גיבור, דורשי ייחודך - כבבת שמרם. ברכם. טהרם. רחמי צדקתך תמיד גמלם". ואת "שמע צעקתנו" יכלו רק למלמל באין כח. ואין שומע. "יודע תעלומות" שותק, וגלגלי מכונת הרצח ממשיכים לסוב ולשחוק בני אדם לאבק ואפר. אל מלא רחמים.
סבי, שעם השנים הפך גם לאב שכול, נשא את כאבו כל חייו. את תפילת "אל מלא רחמים" על קברו ביקש להחליף במילותיו של יהודה עמיחי (מומלץ לקרוא את השיר במלואו, ולשמוע אותו בלחן המיוחד של שלמה גרוניך):
אל מלא רחמים,
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם ולא רק בו.
אני, שקטפתי פרחים בהר
והסתכלתי אל כל העמקים,
אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות,
יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.
...
אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי,
יודע כי אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם
ולא רק בו.
בסופו של דבר שאלתי את הרב ישראל את השאלה שבעיני היא הקשה מכל. לא ביקשתי להבין ממנו "איפה היה אלוהים בשואה". רק על תחושותיו רציתי ללמוד. כיצד הרגיש הרב, בעת שישבנו וסעדנו את ארוחת הצהריים בין הביקור באושוויץ 1 לאושוויץ 2 בירקנאו, כאשר בסיום הארוחה בירך את ברכת המזון ואמר את הפסוקים "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם". כיצד מרגיש אדם שאומר את הפסוקים האלה, וגם מאמין בהם, בין אושוויץ 1 לאושוויץ 2? את זאת אינני יכול להבין.
לצערי לא הצלחתי לשוחח על כך מספיק עם הרב ישראל, אבל תשובתו המיידית דווקא נראתה לי הוגנת: "אני מפריד בין זה לבין זה. יש רגעים שעליך להקפיא מציאות אחת כדי לממש מציאות אחרת" (זה במילים שלי. י.ש.).
אני אינני יכול להבין כיצד ניתן להאמין באלוהים אחרי השואה. עבורי השמיים ריקים, כשם שהיו עבור ששת מליוני יהודים במשך שש שנים ארורות. יתנו את דעתם אנשים מאמינים על השאלה "איפה היה אלוהים בשואה". לנו החילונים יש שאלה אחרת לענות עליה, והיא קשה בעיני שבעתיים:
איפה היה האדם?
מסע "עדים במדים", יולי אוגוסט 2013
 |
| גיא צלמוות |
בהחלטיות התחלתי למלמל את הפסוק (תהילים כ"ג) "גם כי אלך בגיא צלמוות..." אבל אז נאלמתי. את המשך הפסוק לא יכולתי לבטא. "לא אירא רע כי אתה עימדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. תערוך לפני שולחן נגד צורריי. דישנת בשמן ראשי, כוסי רוויה..." כל מילות הנחמה נראו פתאום תפלות אל מול ששת גושי האבן האדירים, שם בכניסה למחנה מיידנק. "לא אירא רע כי אתה עמדי"? "שבטך ומשענתך המה ינחמוני"? "תערוך שולחן"? "כוסי רוויה"?
בכל ימי המסע נמנענו מלדון בשאלות התיאולוגיות, ובראשה השאלה שעולה ושתמשיך לעלות בכל פעם: "איפה היה אלוהים בשואה"? התחמקנו מלדון בכך מסיבה טובה: השאלה הזו היא שאלה שנוגעת ברבדים מאד אישיים, וקשה להניח שהיינו מצליחים לשמור על דיון מכבד ומפרה, כאשר כל אחד מתבצר באמונתו. בסופו של דבר היינו מגיעים לאותה קשת של תשובות שכבר ניתנו על ידי מאמינים שונים, החל מהתשובה שמצהירה על כך שאנחנו, בני האדם, קטנים מכדי להבין את חשבונותיו של הקב"ה, עבור דרך התשובה (שמעולם לא הצלחתי להבין באמת) של "הסתר פנים" ועד לתשובה המרושעת כאלו היתה השואה עונש לעם ישראל על ההתנגדות החרדית לציונות (כך שמעתי באזני מרב דתי לאומי!) או עונש לעם ישראל על הציונות (כך שמעתי באזני מרב חרדי!), או כל עונש אחר על כל חטא שתבחרו.
תפיסת העולם החילונית שלי התעצבה בין היתר בזכות סבי, שכל משפחתו, לבד מאח אחד, נרצחה באושוויץ. סבא שלי האמין באלוהים, אך לא הסכים להתפלל אליו. כששאלתי אותו מדוע, הסביר לי: "אינני יכול להתפלל לאלוהים שהרג מליון ילדים בשואה". לאחר מכן לימד אותי שיר (דומני של איציק מאנגר. לא מצאתי את המקור ואני מצטט מזיכרון. גם אם אני טועה, אין זה באמת משנה):
רבי לוי יצחק, בטלית ותפילין, ממקומו איננו מש.
הסידור שלו פתוח - והוא אף הגה לא ילחש.
בלבו מחזות מהגטו, הגוסס, הדואב, הנרמס,
מתעקש הזקן, הוא ברוגז, עם אלוהיו מני אז.
בישיבת חכמי לובלין שרנו את תפילת "אנא בכח". תפילה שהיא כולה תחנונים. "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה... שוועתנו קבל, ושמע צעקתנו, יודע תעלומות!". בטקס באושוויץ שרנו את שיר למעלות (תהלים קכא): "... אשא עיני אל ההרים - מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ... הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל...!"
לטעמי ראוי היה להפוך את מקומם של השירים. בבית הכנסת חכמי לובלין, זה המייצג את הקהילה הגדולה, הבוטחת, באשליית השגשוג של לפני המלחמה, ניתן היה לשיר מילים כמו "אל יתן למוט רגליך, אל ינום שומרך... יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". המילים "מעתה ועד עולם" מקבלות משמעות אחרת בימים שלפני המלחמה. עבור אסירי המחנות ושוכני הגטו יתכן שהמילים "עד עולם" פירושן אולי רק עד אחרי הסלקציה. ואולי בקושי עד מחר.
באושוויץ ראוי היה לשיר, אם בכלל, רק תפילת זעקה ותחנונים. "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה". ספק אם היתה להם אפילו יכולת לקרוא "נא גיבור, דורשי ייחודך - כבבת שמרם. ברכם. טהרם. רחמי צדקתך תמיד גמלם". ואת "שמע צעקתנו" יכלו רק למלמל באין כח. ואין שומע. "יודע תעלומות" שותק, וגלגלי מכונת הרצח ממשיכים לסוב ולשחוק בני אדם לאבק ואפר. אל מלא רחמים.
סבי, שעם השנים הפך גם לאב שכול, נשא את כאבו כל חייו. את תפילת "אל מלא רחמים" על קברו ביקש להחליף במילותיו של יהודה עמיחי (מומלץ לקרוא את השיר במלואו, ולשמוע אותו בלחן המיוחד של שלמה גרוניך):
אל מלא רחמים,
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם ולא רק בו.
אני, שקטפתי פרחים בהר
והסתכלתי אל כל העמקים,
אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות,
יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.
...
אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי,
יודע כי אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם
ולא רק בו.
בסופו של דבר שאלתי את הרב ישראל את השאלה שבעיני היא הקשה מכל. לא ביקשתי להבין ממנו "איפה היה אלוהים בשואה". רק על תחושותיו רציתי ללמוד. כיצד הרגיש הרב, בעת שישבנו וסעדנו את ארוחת הצהריים בין הביקור באושוויץ 1 לאושוויץ 2 בירקנאו, כאשר בסיום הארוחה בירך את ברכת המזון ואמר את הפסוקים "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם". כיצד מרגיש אדם שאומר את הפסוקים האלה, וגם מאמין בהם, בין אושוויץ 1 לאושוויץ 2? את זאת אינני יכול להבין.
לצערי לא הצלחתי לשוחח על כך מספיק עם הרב ישראל, אבל תשובתו המיידית דווקא נראתה לי הוגנת: "אני מפריד בין זה לבין זה. יש רגעים שעליך להקפיא מציאות אחת כדי לממש מציאות אחרת" (זה במילים שלי. י.ש.).
אני אינני יכול להבין כיצד ניתן להאמין באלוהים אחרי השואה. עבורי השמיים ריקים, כשם שהיו עבור ששת מליוני יהודים במשך שש שנים ארורות. יתנו את דעתם אנשים מאמינים על השאלה "איפה היה אלוהים בשואה". לנו החילונים יש שאלה אחרת לענות עליה, והיא קשה בעיני שבעתיים:
איפה היה האדם?
מסע "עדים במדים", יולי אוגוסט 2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה