שלושה שירים על לימודים וידע

כמה זמן צריך לומד כדי לסיים את לימודיו ולהיות חכם? ומה יוצא לו מזה בסוף?

1. תלמיד חכם / אנדה עמיר פינקרפלד
גַּמָּד אֶחָד
כָּל הַיּוֹם לָמַד;
וְגַם בְּכָל לַיְלָה
יָשַׁב וְיָשַׁב,
וְסִפְרֵי חָכְמָה
קָרָא וְכָתַב.
סוֹף-סוֹף גַּמָּד קָם
- וְהִנֵּה הוּא חָכָם!

2. מתוך "אלוף בצלות ואלוף שום" / ח"נ ביאליק:
בֶּן אַחַד הַמְּלָכִים יָצָא בָאָרֶץ לְשׁוּטוֹ, / לְמַעַן אֱסֹף חָכְמָה וָדַעַת וּלְשִׂימָן אֶל-יַלְקוּטוֹ,
כְּדָת לְכָל-בְּנֵי-הַמְּלָכִים, / הַשְּׂלֵמִים וְהַטּוֹבִים וְהַמְבֹרָכִים,
וַיַעֲבֹר בֶּן-הַמֶּלֶך בְּכָל-חֲמֵשׁ הַיַּבָּשׁוֹת, / וַיָּתָר אֶת-הָאֲרָצוֹת הַיְּשָׁנוֹת וְהַחֲדָשׁוֹת,
וַיִקְרַע אֶת-כָּל-שִׁבְעַת הַיַּמִים, / וַיִּצְלַח אֶת-כָּל-הַנְּהָרוֹת וְאֵת כָּל-הָאֲגַמִּים,
וְגַם אֶל-הָאִיִּים הָרְחוֹקִים הִגִּיעַ, / וְעַד מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶׁךְ הִבְקִיעַ,
וַיִּדְרֹךְ בִּנְעָלָיו צִיּוֹת וְאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת, / וַיֶּאֱסֹף חָכְמָה וָדַעַת כֶּאֱסֹף בֵּיצִים עֲזוּבוֹת,
לֹא הִנִּיחַ קְטַנָּה וּגְדוֹלָה אֲשֶר לֹא-אָסָף, / וַיֶּחְכַּם וַיִּשְׂכַּל מֵהֵימָן וּמֵאָסָף,
וּמִדֵּי צֵאתוֹ וּמִדֵּי בֹאוֹ, / דִּבֵּר בְּחָכְמָה עַל-עוֹלָם וּמְלֹאוֹ,
וַיְהִי חָכָם בַּיּוֹם וְחָכָם בַּלָּיְלָה, / יָדַע מַה-לְּמַטָּה וּמַה לְּמָעְלָה,
מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר, / וּלְהַבְדִּיל בֵּין-הַלָּבָן וּבֵין הַשָּׁחוֹר,
בֵּין חֲמוֹר בֶּן-אֲתוֹנוֹת וּבֵין חֲמַר-מְרָת, / וּבֵין יֵינוֹת קַפְרִיסִין וּבֵין מֵימֵי פְרָת,
סוֹף דָּבָר, בָּחוּר בֶּן-חַיִל וּבֶן פֹּרָת!

וַיְהִי בִמְלֹאת שִׁבְעָה שָבוּעוֹת לְצֵאתוֹ, / וַיִּמָּלֵךְ עָלָיו לִבּוֹ לָשוּב אֶל-בֵּיתוֹ,
כִּי כְבָר מִלֵּא בְחָכְמָה כְּרֵסוֹ, / מַשָּׂא כָבֵד מִשֵּׂאתוֹ,
וְכָל-הָאַמְתָּחוֹת וְכָל-הַצִּקְלוֹנוֹת / מָלְאוּ מִשֶּׁבַע הַחָכְמוֹת וּמִשִּׁבְעִים הַלְּשׁוֹנוֹת...

3. פאוסט / גתה (תרגום יעקב כהן):
הִרְבֵּיתִי, הָהּ, שְׁקֹד עַל פִּילוֹסוֹפִיָּה,
עַל מִשְׁפָּטָנוּת וְתוֹרַת רְפוּאָה,
וְגַם, חֲבָל! עַל תֵּיאוֹלוֹגִיּה,
שָׁקֹד וְלָמֹד בְּנֶפֶשׁ צְמֵאָה.
וַהֲרֵינִי עוֹמֵד, אֱוִיל מִסְכֵּן,
וְחָכָם אנִי כְּמִלִּפְנֵי-כֵן;

המלך ברע מפרשת לך לך

בפרשת לך לך, בפרק י"ד, מסופר על המלחמה המפורסמת בין ארבעת מלכי המזרח לחמשת מלכי כיכר הירדן. בראש מלכי הכיכר עומד מלך סדום, המלך ברע. השם הזה - ברע - הוא הזדמנות מצויינת להיזכר בשיר נונסנס נפלא של הסופר א. א. מילן (פו הדב).

השיר המקורי נקרא "King John’s Christmas", מתוך ספר השירים "Now we are six" שיצא בשנת 1927. הספר תורגם לעברית ע"י יעקב אורלנד, שקרא לו "אנחנו שנינו" (הוצאת מחברות לספרות, 1957). למלך ג'והן של מילן בחר אורלנד לקרוא המלך ברע, או בתרגום המלא "הַמֶלֶךְ בֶּרַע מַח'שְׁמוֹ", שעליו אמר טל בני: "הוא לא רשע. הוא בסך הכל איש מסכן..."

הַמֶלֶךְ בֶּרַע מַח'שְׁמוֹ

המלך ברע מח'שמו,
רשע ומנוול,
ואף'חד לא מדבר איתו
אף פעם ובכלל.
וכשפוגשים בו אנשים
כשו'הולך בדרך,
הם מסתכלים בו דרך אגב
ומרימים קצת את האף -
עד שהמלך נעלב
ומתאדם כתרח.

המלך ברע מח'שמו,
מזמין לשתות כוס תה,
אך הוא שותה רק בעצמו,
כי מי איתו ישתה?
וכשו'מקבל "שנות טובות"
הזהו הטיפוס,
עם "בברכה ובהצלחה
לך ולכל המשפחה",
אז זאת היא בטח או בדיחה,
או בלוף מאה אחוז.

המלך ברע מח'שמו
אז כמה שהוא רע -
הוא עוד חושב שבני-עמו
אוהבים אותו נורא.
ובפורים, עם התחלת
"משלוח המנות",
הוא נעמד לו כמו "נאד"
ומחכה למתנות.
שיחכה... מה'כפת?

המלך ברע מח'שמו,
חושב שהוא חכם;
לקח נייר והכתימו
בקשקושי פחם,
ועל הארובה תלה
ליום או ליומיים.
וכך קשקש: "יחי אותו -
אשר יביא לי מתנתו".
ולא חתם "הוד מלכותו",
רק ברע. בית. ריש. עין.

"רוצה אני רק שוקולד
ומסטיק בשבילי,
ועוגיות מלוא היד,
עם סוכר ועם בלי.
ולא איכפת גם סוכר סתם
ו'פילו אגוזים,
או מין צינור של קר וחם
שיש לו שני ברזים.
אך כמובן אם לפנק תרצו אדם כמוני
הביאו לי במתנה אחד או שני בלונים!"

המלך ברע מח'שמו -
תלה כרוזו בגג
ובמרזב שלשל עצמו
חיש מטה, כמנהג.
וכל הליל חשב רק "הוי,
כזהו מצבי...
כי מה אם לא ירצו לקנות
ולהביא לי מתנות?
אך מילא, איזו'שן "מנות"
כבר מישהו יביא.

לא'כפת לי כבר אם זה תפוז
ו'פילו ענבים,
ו'פילו צדף, או חרוז,
עם-בלי חוטים, או עם.
ורק שאנ'לא רוצה בובה
ואנ'לא רוצה מפיות,
ויש לי כבר - תודה רבה -
קופסה עם קוביות.
אך, כמובן, אם לפנק תרצו אדם כמוני,
הביאו לי במתנה אחד או שני בלונים!

המלך ברע מח'שמו -
הגגה העפיל
וכה בישר לבני עמו:
"חג הפורים התחיל!"
ומתנות שלחו כל אב,
כל דוד וכל דודה,
לזה נתנו גולת-ברזל
לזה חליל, לזה מקל
ורק המלך לא קיבל -
כך טוב לו. שידע.

חשב לו כך זה הטיפוס
שיהיה כבר ענבים
ו'פילו צדף, או חרוז
עם בלי חוטים, או עם.
שיהיה בובה כבר... מעליש,
שיהיה כבר מפיות,
ואין לי עוד - זה שין קוף ריש -
קופסה עם קוביות.
אך כמובן אם מי'שו עוד אוהב גם איש כמוני
אז שיביא לי מתנה אחד או שני בלונים!

המלך ברע הרשע
צחק והתלוצץ,
אך מקנאה ומבושה
לבו בו התפוצץ.
הנה למטה - כן חשב -
כל ילד מתנה לו,
רק הוא בלבד צוחק לשוא
ומגלגל סתם את עיניו,
כי שום דבר לא דוד, לא אב
שלח לו, או ענה לו.

המלך ברע בדרכיו
קצת כנראה הפריז;
ויום אחד בגג ניצב
וככה, כך הכריז:
"די. נמאס לי כבר ברוגז.
מעכשיו - שלום!"
ופתאום - הביטו פלא!
עגלגל, צבוע תכלת,
בדיוק לידי המלך -
התעופף בלון.

הפטרת פרשת עקב - דפנה וציון נוזפות באלוהים

בתי דפנה חגגה בת מצוה בשבת פרשת עקב.

דפנה עלתה לתורה בבית הכנסת הקונסרבטיבי במודיעין וקראה בתורה ובהפטרה. במעמד זה גם נשאה דבר תורה על הפטרת פרשת עקב (ישעיהו מ"ט), שכתבה בעצמה. דבר תורה מפתיע שבו דפנה מפענחת את השיחה הפנימית בטקסט בין ציון לאלוהים, ולוקחת אותה למקום מאד רלוונטי ויומיומי. דפנה נוקטת עמדה ביקורתית, מזדהה עם הקושי של ציון וגם מעבירה לנו, קהל השומעים, מסר חינוכי חשוב.

בתור אבא גאה, אני מביא את דבר התורה שלה, וגם מנצל את הבמה כדי להגיד לה כמה אני אוהב אותה.

---

כפי שאולי שמתם לב, ההפטרה שלי מתחילה במשפט קשה מאוד, שאומרת ציון: "ותאמר ציון עזבני אדוני ואדוני שכחני:" כלומר, ציון מרגישה שאלוהים שכח אותה.

עכשיו, השאלה היא האם זה נכון? האם זה ייתכן בכלל, שאלוהים, זה שהבטיח שהוא לעולם לא ישכח אותה, שכח? כנראה שלא.

בהמשך ההפטרה אלוהים מנסה להסביר לציון שהוא לא שכח: "התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואני לא אשכחך:" כלומר, הוא מנסה להסביר לה שאין סיכוי שהוא ישכח אותה, בעזרת הדוגמה שכמה שלא נראה לכם הגיוני שאישה תשכח את הבן שלה, ככה עוד יותר לא הגיוני שהוא ישכח את ציון.

אבל היא לא משתכנעת בקלות: "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גידל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם:". אלוהים זקוק לעוד הפטרה שלמה (פחות שלושה פסוקים, אבל למי זה משנה?) כדי לשכנע את ציון שהוא לא שכח אותה. "כי ניחם אדוני ציון ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן אדוני ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה:". אלוהים תיקן את מה שקרה, אבל זה עלה לו במאמצים רבים.

האם הוא היה יכול למנוע את כל העניין הזה קודם? לדעתי כן. לפי דעתי ציון הרגישה שאלוהים שכח אותה, כי אלוהים לא דאג להגיד לה שהוא זוכר. זאת הייתה טעות מצד אלוהים. אולי מבחינתו זה היה מובן מאליו, אבל בשביל ציון זה לא היה. אילו אלוהים היה אומר לציון שהוא לא שכח אותה, כל הבלגן הזה לא היה נגרם מלכתחילה. (ואז גם לא הייתה לי הפטרה).

המצב הזה קורה הרבה. לא רק בסיפורים, גם בסביבה הקרובה. לעתים אנחנו מרגישים שלא מספיק מודים לנו על העזרה שאנחנו נותנים, או שלא מספיק אוהבים אותנו. ואילו לאחרים, האהבה שהם רוחשים כלפינו נראית מובנת מאליו.

כדי למנוע מצב כזה, חשוב לזכור לומר לאחרים אם אתם אוהבים אותם או מודים להם. (עכשיו, אני יודעת שאחרי שאני אגמור לדבר כולם יבואו אלי ויגידו לי שהם אוהבים אותי. אין צורך לעשות את זה, עצם זה שבאתם מוכיח את זה.)

אני מקווה שתמיד תזכרו את זה, כי אם תעשו את זה, זה יכול למנוע כל כך הרבה בעיות קטנות אבל מאוד מעצבנות ומתישות, שלחלק מאתנו כבר הפכו לסוג של שגרה.

אז לסיום, אני רוצה להגיד לכל הדודים, הדודות, בני הדודים ובנות הדודות, החברות, הדודנים, הסבים, הסבתות, ההורים, האחים שלי, כל אלה ששכחתי להגיד וכל אלה שאני לא יודעת איך לכנות אותם, שאני אוהבת אתכם, ומודה לכם על כל שנייה ושנייה שביליתי אתכם במהלך 12 השנים הקסומות האלה.

סכנה - חסה!

זה זמן שבירושלים ובערים נוספות מופצים פשקווילים נגד האינטרנט. הנימוק העיקרי: האינטרנט מביא סרטן. וההוכחה לפניכם:

הפשקווילים מוכרים, וכבר קיבלו פירסום גם בבלוגיה. הפעם נצפו גם פשקווילים אחרים. כל מילה נוספת מיותרת:

(שני הפשקווילים צולמו זה ליד זה ברח' אגריפס בירושלים)

לטיול יצאנו

מודעת הזמנה לטיול (תודה לעליזה).

אתם באים?

דתיים, חילונים, גופות ושבת

עידו קינן פירסם מאמר בבלוג שלו, חדר 404, בנושא תערוכת הגופות המתוכננת להיפתח בפסח במוזיאון המדע בחיפה. במאמר שלו מביא עידו את ההתנגדות של גופים דתיים וחרדים לתערוכה כדוגמה לכפיה דתית. בתגובה לכך כותב עידו: "מניעת הצגת התערוכה פוגעת פגישה קשה במאמינים בני כל הדתות והחילוניויות, שמאמינים שהזכות על גופיהם וגופותיהם שייכת להם ולא לנציגים מטעם עצמם של כל קב”ה שהוא."

עידו צודק, כמובן. הזכות על הגוף שייכת למת בלבד (ואולי למשפחתו), ואם הוא התיר להציג את גופו המת בתערוכה - למה לנו להגן בשבילו על מה שהוא עצמו וויתר?

בתגובות למאמר עולים נימוקים משכנעים דווקא נגד התערוכה, ולמרבה הפלא - אף אחד מהנימוקים אינו מסתמך על הדת. הנימוקים הם אנושיים וחילוניים למהדרין. מסתבר שאפשר לגנות את התערוכה המגעילה הזו גם בלי להיות דתי.

אינני מכיר את עידו, ואני מקווה שהתמיכה שלו בתערוכה היא כנה (גילוי נאות: אני לא ראיתי את התערוכה. עידו כן ראה) אבל נראה כאילו עידו הפעיל את הטייס האנטי דתי האוטומטי שלו ויצא להגן על פיגול רק בגלל שהדתיים מתנגדים לו.

הגליון האחרון של הדו-ירחון "ארץ אחרת" עוסק בנושא השבת. בחלק מהמאמרים עולה הצער על כך שהאירגונים החברתיים לא נעמדים לימין (או לשמאל) האירגונים הדתיים במאבקם נגד פתיחת בתי עסק בשבת. במאמרה של רבקה רוזנר "שלטון החוק כאות מתה" היא מספרת לדוגמה על המחאה החילונית שקמה כהתנגדות לחרם צרכנים חרדי על רשת "שפע שוק":

"בישראל ... ניסיון לשמור על השבת כעל יום ללא עבודה ממותג מיד כ"כפייה דתית", ונענה לפיכך בתשובה אוטומטית של "מאבק חילוני". העניין קיבל ביטוי ברור במרס 2008, כאשר "ועדת הרבנים למען קדושת השבת" הכריזה חרם צרכנים חרדי על כל החנויות הקשורות לחברת "דור אלון" (שרשת "שפע שוק" שייכת לה)... וזאת בעקבות החלטת הרשת לפתוח את סניפיה בשבת. מנהיגי "ועדת הרבנים", כמעט מיותר לציין, לא הזכירו את הפגיעה החברתית בסוחרים הקטנים ואת שאלת זכויות העובדים באשר הם, וזעקתם התמקדה אך ורק ב"כבודה של השבת"... התשובה החילונית לחרם הצרכנים החרדים לא איחרה לבוא בדמות קניות מרוכזות בסניף "שפע שוק" בבני ברק, שנועדו למזער את הנזקים שהחרם הכלכלי החרדי גרם לו. שרי רוזנר-גלזר, ממארגנות המחאה החילונית, אמרה אז לעיתון "הארץ": "הגענו לכאן כצעד סמלי להביע מחאה נגד הכפייה הדתית. זה לא מסר מאיים נגד דודי וייסמן, אלא נגד מנהיגי העדה החרדית, שלא ייכנסו למרחב הפרטי שלנו". תגובתה של רוזנר-גלזר, כמשל כמובן, מבהירה שגם המחאה החילונית, בדומה לחרדית, היא מענה אוטומטי, שאומר בכל סוגיה "העיקר שלא ניכנע לחרדים", ולא עוצר רגע כדי לשאול מהו המחיר החברתי, הקהילתי והמשפחתי שאנו משלמים עבור היכולת לקנות שקית חלב בסופרמרקט שתחת הבית בשבת בצהריים, והאם זה באמת שווה את זה.

לסיכום - אפשר לצאת נגד התערוכה הדוחה במוזיאון המדע בחיפה, כמו גם להימנע מקניות בשבת, אפילו אם זה אומר להיות בצד של הדתיים והחרדים רחמנא ליצלן.

איך ניצחתי את ויזה (ומה שווה הניצחון הזה)

כצרכן שרוצה לקבל שירותים מסויימים, אני נדרש לספק מידע רב על עצמי: שם, תעודת זהות, כתובת, טלפון, דואר אלקטרוני, תאריך לידה. קשה לי להסביר למה, אבל תמיד יש לי חשש כשאני בא לתת את הפרטים האישיים האלה, שמא ייעשה בהם שימוש שלא כדין (איזה בעצם?)
מצד שני, כל הפרטים האלה נחוצים לנותן השירות באמת ובתמים כדי לתת לי שירות. כיצד יבדילו אותי מאחרים (שם, ת.ז.)? כיצד יודיעו לי על השירות (כתובת, דואל, טלפון)? כיצד ידעו שאני בוגר מספיק לקבלת השירות (תאריך לידה)?

אין לי תשובה טובה, ואני תמיד מתלבט מחדש. כמובן שתמיד עומדת בידי האפשרות לא למסור את הפרטים ולא לקבל את השירות. פעם אחת אפילו עשיתי את זה, במקום שבו באמת חשבתי שאין שום סיבה לתת את הפרטים: בספריית הוידאו השכונתית. רציתי לשאול סרט באופן חד פעמי (כמו ממכונה אוטומטית, אלא שהסרט שרציתי לא היה במכונה). סירבתי למסור את הכתובת ומספר הטלפון, ובתמורה נאלצתי לוותר על הסרט. בדיעבד הצטערתי על כך (מאד רציתי את הסרט בשביל איזה פרוייקט, ולא מצאתי אותו בשום ספריה אחרת).

לפני שבועיים נכנעתי למאמצי השיווק של הרשת שבה אני מרבה לעשות את קניותי השבועיות, והחלטתי לרכוש את כרטיס האשראי שהם מציעים. השתכנעתי שזה הופך את החיים לזולים ונוחים יותר (לפחות בשנה הראשונה, כשהכרטיס בחינם).

הדיילת היתה אדיבה מאד, והסבירה וענתה לכל שאלותי באריכות ובאורך רוח. ואורך רוח בהחלט דרוש כשאני מתחיל לשאול שאלות. לאחר שלב השאלות הגיע שלב הטפסים. ועם הטפסים מתחילה גם ההתלבטות הרגילה שלי: האם עלי להסכים לתת את כל הפרטים.
הבעיה עם שירות מורכב כמו כרטיס אשראי היא שהפרטים רבים, והטפסים ארוכים - וסטנדרטיים. אין מקום למשא ומתן לגבי ההסכם שעליו חותמים. תרצה כרטיס - עליך לחתום.

ובכן, בעודי עומד כאידיוט היחידי בסופר שקורא את כל ההסכם, מהמהם מדי פעם הערות על ניסוח זה או אחר, ונענה בסימפטיה רבת רחמים מהדיילת החביבה, נתקלו עיני בתנאי שחיפשתי, ושאותו לא רציתי לאשר. וזה התנאי: "אני מודע ומאשר לשופרסל... לעשות במידע שימוש לצורכי שיווק ודיוור ישיר, ולצורכי הגברת הנאמנות לשופרסל, ... וכן מאשר למועדון ו/או לשופרסל ו/או לשופרסל פיננסים להעביר את המידע לצדדים שלישיים והכל בכפוף לזכויותי לפי חוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981"

אמנם, מצא חן בעיני הניסוח "להגברת הנאמנות", ואמנם אני כן רוצה לקבל הודעות על מבצעים בדואר. בשביל זה אני עושה את הכרטיס. אבל אני חושב שמצאתי את הסעיף שהפעם אני רוצה להילחם נגדו - "העברת המידע לצדדים שלישיים" - הנה משהו שאני יכול לא להסכים אליו.

וכך, לפני החתימה, פשוט מחקתי בקו את המילים "וכן מאשר למועדון ו/או לשופרסל ו/או לשופרסל פיננסים להעביר את המידע לצדדים שלישיים" (סליחה על איכות הסריקה).



ואז, בחלק החתימות, במקום שבו הצהרתי שקראתי את הסעיפים הנ"ל, הוספתי את המילים "בהסתייגות" ליד החתימה.



הדיילת הסתכלה עלי במבט מרחם.
"אני לא חושבת שיאשרו לך את הכרטיס" אמרה.
"ננסה", אמרתי, ומסרתי את הטפסים.

עברו שבועיים, ולהפתעתי הכנה - הכרטיס הגיע בדואר רשום.

ועכשיו - אחרי "הניצחון" הקטן הזה, הרי ברור לי ש-

ראשית, סיכוי טוב שהכרטיס אושר לי בלי שמישהו בחברה הסתכל על הטופס. אני מדמיין פקיד עייף שמקבל ערימת טפסים, מקליד את הפרטים האישיים למחשב ושולח את הטופס לסלסלת הטפסים-שאף-פעם-לא-יסתכלו-עליהם.

שנית, נניח שפתאום אמצא את עצמי מקבל הצעות מ"צדדים שלישיים". אז מה? אז אצטרך לברר אם אמנם המידע עלי הגיע מהרשת, ואם כן אצטרך למצוא עורך דין שיתבע את הרשת, ולצאת לדרך חתחתים ארוכה שבסופה אקבל - מה?

שלישית, אולי בכלל ויזה מאפשרת מחיקות ושינויים כאלה? אולי אני לא הטרחן היחיד, ומלבד כמה סעיפים שחשובים להם, הם מאשרים ללא בעיה את כל השגעונות של הלקוחות המשוגעים? (אגב, לפי הדיילת, אני בטח הטרחן העיקרי בסופר העירוני)

בקיצור, לא ממש נצחון. אבל מה - רגע מתוק.

רבותי ההיסטוריה חוזרת

כשקראתי את זה, לא יכולתי שלא לחשוב על הקשר המיידי עם המצב. כאילו נכתב בימים אלה ממש (אם כי בשפה קצת ארכאית) על התהאדייה עם החמאס בעזה:

"... ואת הכרתי והפלתי שבסביבה, כל קשה יום ומר נפש, כל אותם ברנשי עז-א-דין, ועבדול רחמן אל עזי... - את אלה הם מגייסים עתה לנסות להציק לנו. ילך - ילך. לא ילך - לא ילך. קצת להציק, להטריד קצת. הכל בתחומי ההפוגה המיטיבה להם בקדחת ההתבצרות... ומי שיצליח להפר את שיווי המשקל, או מי שנשימתו תהיה ארוכה יותר - הוא יגבר".

ובכן, זה נכתב על מלחמת השיחרור.
האם שום דבר לא השתנה? במקום "הכרתי והפלתי" תכתבו "אירגוני הטרור הקטנים". במקום "הפוגה" תכתבו "תהדייה". במקום "התבצרות" תכתבו "התחמשות" והרי לכם! (את עז-א-דין אפילו לא צריך לשנות).

(מתוך "ימי צקלג" מאת ס. יזהר, כרך א`, עמ` 170, עם-עובד תשי"ט)

פרשת בא ועופרת יצוקה

פרשת בֹא היא אחת הפרשות הדרמטיות ביותר בתורה. בפרשה מופיע האיום הנורא של משה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה` כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה` בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל". (שמות י"א)

ואז גם מתממש האיום:

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה` הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת". (שמות י"ב)

מצד אחד אין ספק שבני ישראל היו חייבים לקבל חירות משום שחיי העבדות היו בלתי נסבלים. על זה כמובן אין ויכוח.

מצד שני, האם המחיר מוצדק? ומה עם החפים מפשע? שימו לב מי בנפגעים - תחזרו לפסוקים:
"מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (י"א ה`). ואח"כ גם: מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". (י"ב ל`)

מה זה "השבי אשר בבית הבור"?
כמובן שהנושא הזה עולה מייד, וחז"ל במדרש תנחומא שואלים: "וכי שבויים מה חטאו?" תשובת חז"ל היא למצוא את המקום שבו חטאו כל אלה: "ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחים בהם, דכתיב: `השמח לאיד – לא ינקה`", וגם במדרש הגדול: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מפני מה לקו עימהם? מפני שהיו אומרים: רצוננו נהיה בשעבודנו וישראל יהיו בשעבודן!" (כלומר עדיף לנו להמשיך ולהיות בשיעבוד, ובלבד שישראל יהיו גם הם משועבדים. למה? סתם. אנטישמים!)

עם ישראל יוצא לחופשי, אבל המחיר איום. הרג נורא של חפים מפשע, או כפי שמקובל לקרוא להם היום "בלתי מעורבים". לצערנו, האקטואליה מתבקשת. בלי לנקוט עמדה אם מבצע "עופרת יצוקה" היה מוצדק או לא - יש לי דעה אבל מאד לא נוח לי איתה - אני רוצה הפעם לנקוט בעמדה יהודית, שאנחנו מכירים אותה מהמדרש המפורסם ממסכת סנהדרין על פרשת השבוע הבא דווקא, פרשת בשלח, שרוחמה וייס קוראת לו "אלהים יורה ובוכה": "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"

(בבלי סנהדרין לט ע"ב ומקומות נוספים: "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (שמות י"ד): `ולא קרב זה אל זה כל הלילה`? באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!")

לצורך כך אני רוצה לצטט משורר שכתב מחזור שירים שמוקדש למכות מצריים, ובשירים האלה הוא מביא את סיפורם של אב ובן שהם בלי ספק "בלתי מעורבים" בסיפור יציאת מצרים, תושבי העיר "נֹא אמון" (תבאי).
המחזור מתחיל בסדרת שירים על העיר, ומדוע היא נהפכת למשל לדורות. אח"כ עשרה שירים – שיר לכל מכה, ולבסוף שיר סיכום "אילת" שגם בו זיכרון האסון של מכות מצרים מוצג בפרספקטיבה של כל הדורות.

נכון שזה לא מקובל, אבל אני שולף מתוך השירים מספר בתים שלדעתי מבטאים הכי טוב את הסיטואציה, את המשל ואת הסיבות שלפחות כפי שאני מבין את אלתרמן, מתרצות את המכות שחוטפים הבלתי מעורבים, כולל השאלה עד כמה באמת הם בלתי מעורבים:

שירי מכות מצרים / נתן אלתרמן
(מספר בתים מתוך מחזור השירים)

א.
נֹא-אָמוֹן, מִבַּרְזֶל צִירַיִךְ
שְׁעָרִים נִתְלְשׁוּ בִּילֵל.
וְתָבֹאנָה מַכּוֹת מִצְרַיִם
לַעֲשׂוֹת בָּךְ מִשְׁפָּט בְּלֵיל.

...

וְתַעַטְפֵךְ זְעָקָה, עִיר מֶלֶךְ,
וַתְנִיעֵךְ טַלְטֵלָה פְּלָאִים.
מֵהֵיכָל עַד גַּרְגֵּר הַמֶּלַח
וּמִכֶּתֶר וְעַד בְּלוֹאִים.

בֵּין קְדוּמֵי סִפּוּרֵי מוֹרֶשֶׁת
סִפּוּרֵךְ הַמְּנֻדֶּה לוֹהֵט.
כִּדְלֵקָה רְחוֹקָה מִגֶּשֶׁת
אַתְּ עוֹלָה מֵעָבֵי הָעֵת.

וּכְזִכְרוֹן עֲווֹנִים וָעֹנֶשׁ
בְּשַׂלְמָה עֲקֻבָּה דָּמִים
קַמְתְּ -נִצַּבְתְּ בְּלִי יִשְׁלֹט בָּךְ עֹבֶשׁ,
עַל רֵאשִׁית נְתִיבוֹת עַמִּים.

ב.
אַתְּ גַּל-עֵד לְשִׁבְטֵי הַזַּעַם
הַפּוֹקְדִים יַבָּשׁוֹת וָאִי
עָרֵי אִישׁ, כִּי תּוּצַפְנָה רַעַם,
בָּךְ רוֹאוֹת אֶת עַצְמָן בִּרְאִי

...

אָז חוֹזֶיהָ שׁוֹנְסִים מָתְנַיִם
וְחוֹבְטִים בָּהּ בִּבְדַל-מַקֵּל
לְהוֹסִיף עַל מַכּוֹת מִצְרַיִם
אֶת עָנְשׁוֹ שֶׁל מוּסַר-הַשְׂכֵּל.

וְנִקְבַּץ אֲסַפְסוּף הַפֶּלֶךְ
וְקוֹלַר הָאַשְׁמָה עִמּוֹ
לִתְלוֹתוֹ בְּשָׂרִים וָמֶלֶךְ
וּלְפָרְקוֹ מִצַּוְּארֵי עַצְמוֹ.

...
דם
...

הִכָּה שָׁנִי זוֹהֵר פְּנֵי יְשֵׁנִים וָעֵר.
צַמּוֹת עַלְמָה צוֹנְחוֹת כַּפְּטָל עַל פִּי הַבְּאֵר.
דּוֹלְקִים רִיסֵי הַחַי וְשִׂפְתֵיהֶם שָׁרָב...
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

סְחַרְחַר אֲנִי אָבִי, סְחַרְחַר לֹא מִמָּחוֹל.
נִחָר אֲנִי, אָבִי, נִחָר אֲנִי כַּחוֹל.
חַבְּקֵנִי כִּבְיוֹם שֹׁד. סַמְּכֵנִי עַד אֹבַד.
סַמְּכֵנִי, אָב, בְּנֵטֶף מַיִם מִן הַכַּד.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לְדָם הָיוּ הַמַּיִם,
כִּי דָּם טָהוֹר, בְּכוֹרִי, כִּי דָּם שֻׁפַּךְ כַּמַּיִם.
חָשְׂכוּ עָמְקֵי הַבְּאֵר, אָדְמוּ עֵינֵי הַבְּעִיר,
כִּי דָּם הָיָה בָּעִיר וְלֹא חָרְדָה הָעִיר.

אָבִי, אֵין קֵץ, אָבִי, אֵין קֵץ לַצִּמָּאוֹן.
כּוֹכַב גֵּרִים, בְּכוֹרִי, זוֹהֵר עַל עִיר אָמוֹן.
מֵימֶיהָ, אָב, קָמִים כָּאֵשׁ בְּכַדֵּיהֶם.
דָּמֶיהָ, בֵּן, סוּמִים וְאָנוּ בִּידֵיהֶם.

...

מכת בכורות
...

אָבִי, עֲלֵי חָזִי שִׁלַּבְתָּ אֶת יָדַי.
אָבִי, הַחֲרָסִים הֵנַחְתָּ עַל עֵינַי.
סְבִיבִי עָפָר וָחֹשֶׁךְ וְכוֹכָב נוֹצֵץ,
רַק בִּכְיְךָ, אָבִי, רוֹעֵשׁ עָלַי כָּעֵץ.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן. עָפָר, כּוֹכָב וָבֶכִי,
נָתְנוּ לָנוּ תֵּבֵל שֶׁל אֹשֶׁר עַז מִבֶּכִי.
עָפָר, כּוֹכָב וּבְכִי, הֵם כְּתֹּנֶת הַפַּסִּים
בַּלַּיְלָה בּוֹ יוּשָׂמוּ שְׁנֵי הַחֲרָסִים.

אָבִי, עָלַי הַכְּתֹּנֶת. אָב, אֲנִי נָכוֹן.
בְּכוֹרִי וּבֶן זְקוּנַי. בְּכוֹרִי, וּבְכוֹר אָמוֹן.
- - צָנַח הָאָב עַל בְּנוֹ. נִצָּב הַשֶּׁקֶט רָם.
שָׁלְמוּ מַכּוֹת אָמוֹן. עַמּוּד הַשַּׁחַר קָם.

ג.
בָּךְ נִבָּט זֶה הַשִּׁיר קְטַן-עַיִן
כְּעַכְבָּר מֵחֶשְׁכַת חוֹרוֹ.
הוּא שׁוֹמֵעַ בָּךְ אֵשׁ וָמַיִם
וּבְכִי אָב עַל גְּוִיַּת בְּכוֹרוֹ.

כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח, -
אַךְ תָּמִיד, בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת,
הוּא מַשְׁאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח,
אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא.