יום ראשון, 17 בדצמבר 2006

הטרקטור של כספיאן

במלחמת לבנון השניה, יום לאחר הפסקת האש, קיבלנו משימה לחלץ טרקטור תקוע בשטח האויב.

טוב, לא בטוח שהיה שם אויב. לפני הפסקת האש בטוח היה, אבל אני חושב שכמו שאנחנו השתחררנו במהירות התגובה של טייס שצריך למכור כמה מניות כושלות, כך גם מחבלי החיזבאללה נשאו את רגליהם או לחילופין הלכו לישון.

החבר`ה לא רצו לבצע את המשימה.
המלחמה נגמרה, יצאנו בשלום. מי צריך את הכאב-ראש הזה?
לקח הרבה זמן לשכנע אותם שצריך להסתכן ולחלץ את הטרקטור התקוע.
לא עזר כלום. לא רצו ללכת.

אתמול קראתי לילדיי את הספר "הנסיך כספיאן" (ידוע גם בשם נרניה 2).
הנסיך כספיאן עומד לתקוע בשופר ולהזעיק עזרה. דוקטור קורנליוס מציע לשלוח שני לוחמים לנקודות בהן יש סיכוי לפגוש את העזרה שצריכה להגיע בעקבות הקריאה. הגמד טרמפקין שמתנגד לתקיעה מביע את דעתו: "בדיוק כמו שחשבתי. התוצאה הראשונה של האווילות הזאת לא תהיה להביא לנו עזרה - אלא לשלול מאיתנו שני לוחמים".

לבסוף נופלת ההכרעה לשלוח לוחמים למרות הכל. באופן מפתיע טרמפקין מתנדב למשימה אחרי שהגמד ניקבריק מתחצף לנסיך ומסרב ללכת:
- "סופות וסערות!" קרא טרמפקין בזעם. "זו הדרך לפנות אל המלך? שלח אותי, אדוני. אני אלך."
- "חשבתי שאינך מאמין בקרן, טרמפקין" אמר כספיאן.
- "אכן, אינני מאמין, הוד מלכותך. אבל מה הקשר? אני מוכן למות בפעולה חסרת-תכלית ממש כפי שאני מוכן למות כאן. אתה הוא מלכי. אני יודע את ההבדל בין מתן עצות ומילוי פקודות. שמעת מה עצתי, ועכשיו הגיעה השעה לפקודות."

שמעתם חברים? תתחילו להזיז את התחת -יש לנו טרקטור לחלץ!
(נ.ב. הטרקטור חולץ בשלום, ללא אבידות.)

הציטוט מתוך "הנסיך כספיאן" / ק. ס. לואיס ; עברית: גדעון טורי. הוצאת זב"מ.